לפני 6 שנים. 6 בדצמבר 2017 בשעה 2:16
את מפקידה את נפשך בדלת ומאפשרת שליחת יד ונגיעה בכל מקום צרוב ורוחש ומיימי, איפה שהכאב עדיין רוחש. אתמקבלת לשם חמלה אינסופית אך גם אגרוף מועך לקתרזיס. אנחנו מתקשרים פה בשפת הכאב, בייב. המקום הזה הוא בית חולים בו פורמים את הפצעים במקום לתפור אותם.
את צריכה שיראו אותך, שיראו גם מה שהכאב העצום לא מאשר לך לראות.
את צריכה יד פתוחה עם חופן של תשובות.
איך מיישבים את המתעלל והמרפא באדם אחד? איך בוטחים בו?
העולם שב חובט בנו ואין בו שום דבר מנחם ומכיל, רק גשם חותך המפורר סלע. ולא בתקופות עידן.
הגביע הקדוש הוא הקתרזיס. הבונוס שאנחנו לא חכמים מספיק להתעקש עליו הוא צמיחה.
את יודעת שאת את גם אני, נכון?
