אתמול בגינת כלבים, תפסתי את הזוג הנשוי החדש בעיצומה של הטיסה של ההיי מהחתונה.
ולמרות שהכל בהם זועק סאחי ורגיל, כולל סיפורי החתונה שנשמעים כמו מאות מיליוני אחרים, הם הוכיחו בפעם המי יודע כמה שהכל טמון במה שטמון מתחת. אנשים פשוטים בצורה היפה של הפשטות, לא בריידזילה ולא רוצים להוציא עיניים באלפי הטריקים שמציעים בעולם עסקי החתונות. (הטריקים היחידים היו עמדת קוקטיילים להנאת האורחים ועציצי תבלין מתנה לאורחים שלפני כן היוו חלק מעיצוב הרקע של החתונה)
וכשהם סיפרו לי על שלל החברים שעזרו להם עם שלל ההכנות והרימו אותם ולהם בחתונה והקיפו אותם בצפיפות שמחת החתונה על הרחבה, אמרתי להם את הקלישאה שעדיף להיות מוקף בשלל חברים כאלה מבכמה מיליונים בחשבון הבנק. (וממש דימיינתי את המיליונר הבודד נטול כל האנרגיה והחיות האלה סביבו)
הם כל כך יפים ונכונים בדרכם היפה והנכונה. יופי כזה שחוגג את עצמו באופן מלא ואמיתי כולו בתוך המערכת, העולם השלם שנבנה בין שני אנשים. לא צריכים יותר מבחוץ, לא מייחצנים, מעלים תמונות לאינסטגרם, מצלמים כל רגע, מדגמנים אותו, מוציאים עיניים כי עמוק מבפנים אין שם הרבה כדי להתמלא בו; סתם אולדסקול. חיים.
ומהמעט שיצא לי לשמוע, לחוש ולגשש הבחורה מגיעה עם לא מעט צלקות ופגיעות מהעבר. לא יודע אם הוא כל הטיפוס המעמיק, המנתח, הפותר. אבל הוא פשוט וחזק ובוטח (שוטר בילוש חסון כזה) באופן שמבריא אישה כזה. (נראה לי) באופן שמייצג את החלק החסר בכל אשכנזי נוירוטי מורכב מדי :)
אני יודע שלעולם לא אוכל להיות במקום הפשוט הזה, ואני יודע שגם לא ממש הייתי רוצה להיות (פשוט לא נולדתי להיות הגבר החזק והפשוט), אבל אני מאחל לעצמי חיבור כל כך נכון וטבעי כזה, שמייצר רגעי חיים בהם הכל פשוט מסתדר מעצמו (כמו שהם הייטיבו לספר בעיניים נוצצות, משלימים אחד את דברי השניה)