לפני 17 שנים. יום שני, 23 בפברואר 2009 בשעה 3:07
תמיד חשבתי שהשינוי הליבתי שאני מחפש לא יגיע מהשיחות הממומנות המוגבלות בזמן ואכפתיות אהבה (אם בכלל) אצל הפסיכים שלי.
היה את החלום על אחת על סוסה לבנה שתחמם ותרפא ותביא לובן בוהק לכל החללים האלה.
אבל זה מוזר לקבל על מגש בדיוק מה שאמרת שאתה צריך. זה שם אותך באור של: "נראה אותך עכשיו, פחדן". זה מוזר ומאבד שליטה וקשה לי למקם את זה במקומות שבטוחים לי בהרגשות. באקלים תחושתי של הידיעות על העולם שהן מקור העוצמה שלי.
זה קצת לא טוב לי המבלבל הזה. אבל כנראה שזה חייב להיות.
כל האופציות פתוחות. כל ההגדרות פרוצות. כל הדרישות המקובעות שלי מהעתיד פרוצות לכל דורש.
רק דבר אחד עדיין חזק וקבוע - לך עם זה. תנסה. העז. שחרר שליטה. אתה (אולי) כבר לא זקוק לה יותר. מה שלא יקרה אתה תקום. מה שלא יקרה שום דבר בעולם לא יוכל לקחת את המקום החכם שלך. וגם אם כן. גם אם תיכלא במקום חזק וחכם ממך. מקום ממנו אתה לא יכול לצאת. זה שווה את הסיכון. כי החיים האלה, שהם מתנה, ולא באף לשון של מליצה. אין מה לעשות בהם מלבד להסתכן ולהתאבד עליהם ולעשות כל מה שאתה יכול כדי למקסם אותם.
עכשיו צא אל עוד יום ותמשיך להעיז בדברים הקטנים ושם להוכיח באמת, פחדן.
אה, ואני רוצה לשמוע ממך היום לפני שמונה וחצי בערב. (עודכן שלוש דקות אחרי)