ואהבת.

המלחמה בשיגרה.

זה לא משנה. זה ממש לא משנה.

הכל מתגמד.

מה שחשוב באמת זה למצוא אהבת אמת ולהגשים את עצמי.

אז עשיתי טעויות שנובעות מהצורך האדיר שלי להטמע בתוך משהו שיציל אותי.
אני לא כועס על עצמי.
ועל הזין שלי על כל האחיתופלים שזה ישמח אותם.
שיזיזו את החיים שלהם באמת במקום רק לייחל להכשלות הנסיונות של אחרים.
ויכול להיות שאני אפול שוב. ואפילו באותן טעויות בדיוק. זה בסדר. גם הצורך והמחשבה שאני צריך להרשות לעצמי רק פעם אחת מכל טעות זה טפל.

צריך לשחרר.
וסך הכל אני אבלה עוד יומיים בלהתכרבל בתוך עצמי ואקום ביום ראשון חדש ונקי לעבודה שלי.
כי את זה לא איבדתי. והשגתי בזכות עצמי. ואף אחד לא יכול לקחת. את השיא כבר שברתי.

ואני אמשיך להתאבד על סיכויים לאהבת חיי.
ועל המוח והלב והתבונה והקול המתוק שיתמזגו אלי.
ואני בטח גם אשמע עוד לא מעט הבטחות שווא ושקר ואתפתה אליהן. כשאני מתייסר על איך זה שאני לא יכול להתמסר כל כך בקלות להבטחות כולנניות כמו הצד שכנגד.

ואני מלטף את הילד הזה שכל כך רוצה. והוא יקבל את המגיע לו.
ואני לא רוצה לכעוס עליו. ולא רוצה לבוז אליו. והוא יותר טהור ויותר אמיתי ויותר ייחודי מכל אדם שפגשתי בימי חיי.
ואני לא אהפוך לעיסה מרירה. רק אולי עוד טיפה'לה ציני.
אני לעולם לא אאבד את האמונה שלי באהבה שמגיעה לי. לעולם.
וגם אם ירצה הכאוס שהיא לא תגיע עד יומי האחרון אז שלא תגיע.
אני אנסה. אני אגייס את כל האומץ שלי. ולמרות כל הפגיעות והרגישות אני אצא למלחמה כל פעם מחדש.
כי אנשים לא מבינים אבל זה הדבר ההגיוני והנבון היחידי.

לוותר זה לא רציונלי, כי זה לזרוק כמו טמבל את האפשרות להיות מאושר כשבתכלס אין לך גם מה להפסיד בחיים האלה.

ואני מבין שאם תגיע או לא תגיע זה לא משנה.
אני אמשיך לנסות ולמפות את עצמי ולרפא את עצמי ולעזור לעצמי לצמוח.
ומה שיהיה יהיה. את מה שמעבר לשליטתי אני משחרר.