ואהבת.

הייתי הופך את כל עולמי בשבילך, טיפשה אחת.

כבר הייתי מוכן לארוז ולעבור.

הייתי מוכן לקחת מוניות באמצע הלילה אל העיר שלך. על חשבוני, לא על חשבונך.
הייתי מוכן להגשים את הגיבור הטוב שבראשי עבורך.

עוד צעד אחד והייתי מפסיק לשבת חזק ליד הדלת. מפסיק לחסום אותה אחרי שנים ונענה לדפיקותייך שהוכיחו.

ואת השתעשעת בחביבות על הבינתיימים שלי. הבינתיימים שלי. ההגנות שלי. היו הדבר הכי מציאותי בכל הסיפור הזה. כפרה על הבינתיימים שלי. הם רק תולדה של כל מפזרי מילות והבטחות השקר בעולם הזה.
של דברים חלולים מאחורי מילים כמו "משפחה" ו-"אני אהיה שם בשבילך תמיד".
אה, ושכחתי את "אנחנו נשמות תאומות", טאפי.

כי תכלס. הרוב המכריע של האנשוות זה קשקשים.
מילים שהורגות מודעות ואמת עצמית.
אני מכריז רק על מה שאני בטוח בו ושעבר את מבחינ הביקורת המתישים שלי. אבל זה בטון אייזן.
המעט שיוצא משם. וזה מה שיבדיל אותי מכל פחדני האושר. כי אין חומרי בניין אפשריים מלבד אמת.

זה יהיה מתיש יותר וכואב יותר מאצל כל אחד אחר אבל אני אצא באמת נקי. בלי שום אמיתה שמתחבאת שם ושולטת במסתרים בחיי וקופצת להתגלות לרגעים הורסי בניינים.

אני אהיה נטול רבב. כי זאת הדרך הנכונה היחידה.