ואהבת.

אני אהיה הגדול מבינינו.
המבוגר האחראי.
ואתרומם ואתגדל ואתקדש מעבר לדפוסים הרגשיים שלנו. מעבר לנטייה הטבעית שלי לבעוט. מעבר לשטויים הרגשיים שלך. ואקח את ידך ואסתכל לך בעינייך וארים אותך מעל ברכייך.
כי את לא רק האם הגדולה שחשבתי שאת. את גם הילדה הקטנה שמפחדת מאושר.
ואם אני צריך לאזור כוחות תבונה ולהיות המבוגר האחראי אז שיהיה.
כי אני זוכר איך גרמת לי להרגיש. עטוף ומוגן ובדרך למקום הראוי לי.
וכי מעודי לא פגשתי משהו טוב כמותך. והצחוק שלך מהטלפון לפני שניה עדיין מהדהד לי בזיכרון החישתי.
כי היושר האינטלקטואלי שלי כופה עלי לוותר על כל הקבעונות האמונתיים שלי. כי ואולי נועדנו להיות העוגנים אחד של השנייה.

ואני יודע שיש משהו מגוחך בתנודתיות שלי ממקום למקום. ושאני כאילו מאכזב את כל אלה שנסחפו במלל כעסי ואכזבתי אלייך. אבל כמו שאמרת - זה טפל. ואני מוסיף - רק אני ואת חשובים. וההגיון.