כמה מאיתנו מחכים למשהו חיצוני שיבוא ויציל אותם?
כמה מאיתנו מצהירים לעצמם וכותבים בפרופילים למיניהם נא לא לפנותים כשזה הדבר שמתחת למעטה הראשוני הם הכי רוצים בעולם?
חלק גדול לא רוצה באמת להשתנות. זה נוח מאוד להיות במצב של אני ,מחכה, ולא לעשות כלום.
חלק אחר מפונק. כן, זה הפינוק הכי גדול תמיד לחכות שמישהו יפעיל אותך, יעניין אותך, יגדל אותך, יציל אותך, ישנה אותך כשאתה מבזבז את המתנה הנפלאה והלא מנוצלת הזאת - חיים.
אני אישית פעם הייתי שייך לחלק מהקבוצות אם לא לכולן. חלקים ממני עדיין כמהים למקומות האלה.
אבל בניגוד לעבר אני משתדל לעשות כל שביכולתי כדי לעזור לעצמי. וזה מתיש וזה גומר אבל זה נותן קבלות בשטח שאפילו הקולות בראש שלי לא יכולים להתווכח איתן.
אבל
מהאופן בו אני מנתח את הדברים אני לא חושב שמשהו יכול להביא למסה הקריטית הרגשית שבאמת תשנה פצעים מן היסוד מלבד אהבה וכוחו של אדם אחר.
לא מלאי התובנות שאני מפיק יום יום, לא טיפול פסיכולוגי של שנים, גם לא התרופה האנטי-דכאונית הכי חדשה.
מסה קריטית אמיתית, כזאת שמשנה סדרי עולם כזאת שמרפאת ומתקנת דפוסי רגש פוסט-טראומתיים חוזרים ונשנים, יכולה לדעתי לבוא רק ממפגש של אהבה בין שני אנשים.
רק מהתמסרות הדדית מלאה שלא תקבל מאף איש מקצוע בעולם.
גם בגלל התחושה שמישהו בחר בך מכל העמים.
כן, לפעמים הדברים המופלאים ביותר הם בחינם.
לפני 15 שנים. 7 במרץ 2009 בשעה 7:13
