המהות היחודית שלך.
זאת שנותנת לנשום. זאת שנותנת לחיות. זאת שלא מחפשת. זאת ששונה מהרבה ממה שהכרתי עד עכשיו. זאת שמצמיחה ומלבלבת אותי. ומבלבלת אותי.
עושה לי להמשיך ולהמשיך להאמין שאני אדם טוב. לעצור בעצמי מלומר או לעשות מה שפוגע. בין אם כדי להכאיב בין אם להרחיק בין אם שניהם.
הזרקנות המוחלטת שלך מרפאה ומתקנת את החרדתיות הנוקדנית לסדר ונקיון.
את נותנת לי להיות מי שאני. לא צולבת, רק אולי מחייכת ומציינת כמה שזה עושה אותי חמוד.
את נזהרת לא לדרוש יותר מדי גם כשהזהירות מוגזמת.
את נותנת לי דוגמה לאיך שבאמת דבש יכול להשיג הרבה יותר מרעל. ולא ממקום של חולשה והתרפסות אלא דווקא מהמקום הכי חזק והרמוני של החיים. דווקא.
את מילים שהאקדמיה העתלנית והזקנה עוד לא המציאה בזיקוקיות של הטוב שבך שגועשת ממך בזרימת חייך ומרטיבה את הסובבים אותך בקצף של טוב. בלי שתלחצי שם. תוך כדי תנועה.
אפשר לנשום איתך. זה מה שהכי חשוב. את כל כך שונה מהביצה ממנה בקעתי ובה השתכשכתי שנים. את תיקון חי ומלטף (היית מתה לבעוט בי) שמראה לי בלייב ולא במודלים שאני צריך להמציא בראשי לאיך שהרבה מיחסים בין בני אותו בית צריכים להתנהל.
איך אנשים אמורים לאהוב ולפרגן אחד לשני. ולהצמיח אחד ת'שני.
ואני לומד. כל הזמן לומד.
לפני 15 שנים. 17 ביולי 2009 בשעה 10:57
