נמאס לי מכאלה שרק חזקות מילים. שהן אריזת בלוג מפתה שמעלה ריחות מתוך שקית נייר של טייק אווי. מה אתן שוות אם אתן מתחבאות שם? למי כבר יש כוח לקרוא את ההשתפכויות המלאנכוליות הכל כך מאופינות נשית שלכן?!
אפשר לפתח את המיומנות של כתיבה מסותרוית ומעוורת חשקים. אבל זה סתם.
אומץ וכוח אמיתי נובע מדווקא לא להסתתר. לא לייפות ולטייח שכבות עמוקות של מייק-אפ-מילים.
בסופו של דבר כולכן אותו טיפוס גנרי כל אותן אלה שכותבות בבלוג כמה שמתחילים איתן בזמן האחרון אבל שום דבר לא זה והאקס ההוא ככה וריחות ותשוקות וכל אחת היא צארית הבלוגים.
יאללה.
אני כבר בקושי יכול לקרוא מישהו בזמן האחרון. מרוב גיבובים אין שום דבר פרש. שום אמת אנושית עם רע וטוב שבאמת אפשר להתחבר אליה. שום דבר שמעורר השראה ומעניק מבט למשהו שעוד לא ראית.
כולן כמו האושייה הבלוגרית ההיא בעיני עצמה מהתוכנית ההיא מחוברות או איך שקוראים לה.
סתם.
בכלל, כל ההווייה של זמננו היא תחרות סנופלייקס. וזה לא שאני משוחרר ממנה. וזה לא שזאת הפעם הראשונה שאני כותב על כך.
השאלה היא- אם מנפים את התחרות. אם מתקדמים לשלב שזה כבר לא עוגן התכלית שלך. מה ממלא את הריק? אם אני לא מספר אחד מה אני?
ואם אני מספר אחד מה זה בעצם משנה?
וזה תמיד גם מוביל אותי לפירוק של טוב ורע. ועיקורם ממשמעות.
ואז - בשביל מה בכלל להשקיע מאמץ בלהפוך את העולם הזה למקום יותר טוב? לשם מה לשייף את מעלותינו האנושיות?
וקשה לי עם זה. עוד לא גברתי על הפירוק הניהליסטי. הנוחות היא להשען על מה שחינכו אותך עליו.
עם הבושה ורגשות האשם הקונבנציונליים. עד שנמצא את אלה שלנו.
אני חושב שבגלל זה אני אוהב סדרות כמו בבילון. או סטארגייט - עם האיינצ'נטס.
כל ההתפתחויות האלה למשהו במצב צבירה אחר. מצב מודעות אחר. TO ASCEND.
זה נותן ריגוש כזה שאין בעולם הזה של עבודה לימודים משפחה מיטה.
אני רוצה עוד. רוצה עוד מהקורה לי. רוצה עוד מאנשים. רוצה עוד מעצמי. רוצה ריגושים אינטלקטואליים. רוצה וואווים של ילד שלא יתנגשו בדיסהרמוניה צורמת עם התבונה שרכשתי.
רוצה לנקות את הציניות אבל לא להתכחש לתבונה ולהיגיון.
אין משהו לא נבון או הגיוני בלהתלהב ולהתרגש כמו ילד. בטוטאליות הגדולה מהחיים הזאת.
רק צריך להתאים את זה לדברים שיאתגרו את האינטלקט.
תשוקה אסור לסרס.
התחושה הזאת של התרגשות בבטן ממשהו - אסור לחבל בה. רק להתמסר לה. להגדיל אותה. לחיות.
מעניין איך סירוס התלהבותי כזה נהפך להיות מזוהה עם בגרות.
מעניין למה הרוב המוחלט של האנושות, שכביכול רואה את עצמו כהגיוני ותבוני מסרס עצמו כך.
לפני 15 שנים. 21 ביולי 2009 בשעה 23:20
