ואהבת.

"איך את יכולה להיות חברה שלו?" אני שואל.

ואת אומרת "אתה יודע בכמה אנשים אתה פגעת?"

והן צודקות. והם צודקים. ואני בכלל לא בטוח שאני אדם טוב. גם כשאת לוחשת לי את זה כשאני מבקש כשאנחנו מחובקים בחושך.

כי כשרעל לי אני לא מרגיש את כאבם של אחרים. אני שופך אותו על מי שאפשר.
אין בי הזדהות או חמלה.

ואז אני חושב על להיות אדם טוב והמשמעות של זה ועובר למשמעות של טוב ורע ומאבד משמעות ואז אני נעלם בחלל של חוסר אחיזה בעוגן מוחשי מהותי עקרוני. כי אי אפשר לנצח אותי בטיעונים של המשמעות של הכל.

אבל עדיין,

ויש את אלה שעדיין ישנאו אותי. ויאמרו לעצמם כמו שאני אומר לאחרים שהנה הוא מתקרבן.
ובאמת במה אני כל כך שונה מאלה שאני שופך עליהם קיתונות של קיטרוג?

ופחד גדול מאוד שלי שאני בעצם כמו ההוא.
כמו ההם.
וכל הגשרים ששרפתי בטוחות שעכשיו אני כן.

אז במה בעצם אני שונה?
במודעות העצמית?
במוסר הכליות?
ביכולת הניתוח הבלתי מתפשרת?
מה כל זה משנה כשהרוע שב לשלוט בי?

אבל אתן כן צודקות בסליחה שלכן.
כי אולי היא המרפא היחיד לאנשים פגועים שהפכו פוגעים.
אולי אתן הכח המרפא האמיתי.
ולפעמים כל כך בא לי לבעוט בזה.
להוכיח לכן שאתן כל כך טועות.
כדי להשתחרר מהלחץ הזה.
מהצורך להוכיח לכן, כשזה בעצם לעצמי.
זה כל כך משחרר.
זה כל כך לא מוביל לשומקום.

אז תגידי שזה מופלא בעינייך שיש בי את ההבנה. אז מה. אני חוזר שוב ושוב לאותם מקומות. עם כל התובנות והשיפוט העצמי הבלתי נפסק.
אני מקסימום כותב עוד פוסט מרגש וממיס על זה.
תגידי לי שאני שונה ממנו. תגידי לי שאני שונה מהם. אבל איך? תגידי לי איך.

אני נואם הרבה על איך שאני לא אסתפק בחיים בינוניים.
ובתוכי אני הרבה פעמים אני מרגיש את הזיוף המזיע מדי.
אבל זה לפעמים הדבר היחיד להאחז בו.
והרוע בפנים הוא כל כך מפתה, כמו התשוקה למשקה שמתעוררת כל פעם שאתה מביט במישהו אוחז בכוס בירה. שרוצה לנעוץ את שיניה.
אני יודע שאין ברוע תוחלת. אבל לפעמים זה כל מה שיש. זה כל מה שנמצא שם ומקיף אותך ומושך אותך ולעזאזל הכל. ולעזאזל כל מה שנבנה. הכל צביעות ממילא.
ואתה לא צריך אף אחד.

ועד כמה אנחנו טיפשים הסדרתיים. ועד כמה זה לא קשור לשכל.

ואולי כל המגלים על אוזנך צודקים כשהם אומרים שאפגע בך בסופו של דבר. ושמה שהייתי זה מה שאהיה.

לפעמים אני מקווה שהם טועים. לפעמים בא לי להוכיח את צדקתם ולהשתחרר מלחצי הציפיה והמתח.



אני מנסה לגרד את עצמי עוד ועוד, עד שכבר אולי כבר אין מה.
ואומרים לי שאני צריך להפסיק לנתח הכל.
אבל עד היום לא הראתם לי דרך שעובדת.
או שאולי לא רציתי לראות.
אבל מה שכן זה מוליד אחלה פוסטים.
יופיי
יהיה מה להשאיר לנכדים. אם יהיו.



לפעמים בא לי להתנזר לגמרי מהעולם כי זאת הדרך היחידה שאוכל להבטיח שלא אפגע עוד באדם.
לפעמים על הזין שלי ונחיה בסבבה ויהיה מה שיהיה כמו רגיל ונורמלי ובריא ורצוי לחשוב. (זה באמת הכי מובר לקרקע?)

ואולי זה כימי וגם את זה צריך לישון עד שזה יעבור.
ואולי כשתתחיל לעשות משהו אמיתי עם עצמך יהיה לך משהו אחר להתעסק בו מאשר האוננות הרגשית והמחשבתית הזאת.
נו, אבל יש את התחושה של תובנות פורצות דרך.
אולי ואולי ואולי

אני באמת יודע הרבה ויודע כלום
ואני לא מצליח להשתלט על כמויות המידע האלה
כי לך תדע על מה לוותר ומה חשוב
והמוח הזה הוא סטרדיווריוס שמנגן עליו ילד בן שתיים
ויש לו פירצי וירטואוזיות אבל לא סימפוניה שלמה העומדת חזקה בשלמותה בלי שדבר יוכל לנפץ אותה
מצד שני כל העולם הוא כזה - מלחמות נראטיב בלתי פוסקות עם רבבות ניצבים כמו באפוסים ההוליוודים של פעם

אני לא יודע אם אני כמוהם או לא.
לפחות אתנחם בנחמת ידיעת אי הידיעה. נאחז בזה ונרגע.

וכן, זה עוד פוסט שמתחיל במוסר כליות קורע עצמות ומסתיים בניהליזם המפשיט הכל מטעם.
אולי זה אפילו לא סיקוול, זה סתם רימייק של במאי מאונן הטובע בסגנוניות שלו.
עוד לילה טוב