ואהבת.

אני רוצה שתדעי להגיד לי מה שאני עוד לא יודע.
לא סתם לומר לי כמה אני ככה וכמה אני כזה.
אני רוצה חוכמה הנובעת ממעיין החמלה והאהבה ורדיפת החיוביות שפגשתי כל כך מאוחר בחיי.
אני רוצה להבין. ולהרגיש באמת. איך להיות חזק באמת. אני רוצה אח גדול יותר גדול. לעשות שיעורי בית לבד.

אני לא רוצה להיות כמוהם. את מבינה אותי? הייתי שם סימני שאלה עכשיו עוד עשרים שורות אם זה לא היה זול כל כך ומצליח להביע את זה בצעקה שאני רוצה לצעוק.
אני רוצה להיות אחר. אני רוצה להחלים ולצמוח. אני רוצה להאמין לעצמי שניה אחרי שאני כותב שאני רוצה להחלים ולצמוח. אני לא רוצה שסתם תתרגשי שוב כשתקראי את הפוסט הנפלא הזה בבלוג שלך.
אני רוצה שתביעי דמעה שתרגיש את הכאב שלי. את המהות שלי. את הבזבוז הנוראי של חיי עד כה.
אני רוצה שנדבר ונרגיש את הפוסט הזה עוד שבועות. אני לא רוצה שהוא יעלם בין תחנות הרכבת המסחררות של החיים האלה. יום רודף יום. אירוע רודף אירוע. שום דבר לא עומד מעל הכל. נאת'ינג סטיקס.
אני רוצה שמשהו יקבל משמעות על-זמנית.
כי אחרת הכל זה נסיעה לשומקום.
אז עוד פוסט. אז עוד מילה. אז עוד פנקייק.
אבל מזה מורכבים החיים את תגידי.
אני לא בטוח שאני מוכן להתפשר על זה.

אז מה כן? הקול שלך בתוך הראש שלי שואל.
אני לא יודע. אולי זאת תחושת ההמצאות במסיבה הלא נכונה התמידית שלי.
אולי המהות טמונה בלהיות כמו שאני מדמיין את ארנסט המינגווי. חריפות של סוחר שטיחים עם היכולת לבטא במילים חדות עם התחושה שכל פיסת חיים של העכשיו היא המסיבה הנכונה. כל פיסה עם העושר והייחוד שלה. סוג של לעצור להריח את הפרחים עם משיכה למזוהם.
אבל גם זה מוביל לניהליזם בהפוך על הפוך. כי עם כל פיסת חיים היא מופלאה באותה מידה אז בעצם אין בהן ייחוד. כי הייחוד נובע מהתעלות של פרט אחד על אחרים.
זה אולי נשמע כמו התפלספות לשם התפלספות אבל אני רואה בכך יופי. בלהגיע לשם. וגם זה בשבילי לחיות ולהרגיש בעוצמה. עם חיבור שיגיע סוף סוף בין מה שאמור להיות טריוויאלי למושגים שהם מצד אחד עליונים ומופשטים ומצד שני זורקים אותך מעלה כמו סכין שננעצת בעצמך בעונג של כאב ידיעה ובהירות. כל פעם אחרי שאקרא את זה לא אבין את זה אולי בכלל. עכשיו זה מתאר לי בצורה הכי מדויקת את הריגוש האינטלקטואלי שעובר עלי. את בתחושה בשילוב תמונת המחשבה.

אולי בשבילי, סתם כי אני לא אוהב גולף, הדרך הנכונה היא דרך חיפוש הריגושים האלה.
הבעיה היא שזה מזדקק רק ובעיקר כשאני לבד. והלבד מתנגש עם השאיפות היותר ארציות שלי.