ואהבת.

אתה אף פעם לא יודע אם הסבל הזה הוא סרוטוניני או לא.
אם יש משהו שאתה צריך לעשות ולא עושה. אם אתה מתפנק. מכור להתפלשות.

או שאולי יש שם שיעור שאתה עוד לא תופס.
אתה אף פעם לא יודע אם לחרא הזה יש משמעות. תכלית.
מה שמעצבן הוא שגם לא תוכל לזכות במדליה על הסבל הזה. כי הוא לא טהור. כי עם השנים התרגלת לאהוב בו משהו. או לומר לעצמך שאתה אוהב אותו.
מה שמחליש. מה שעושה אותך יותר חסר אונים זה הבלבול במושגי היסוד.

לפעמים אתה יודע מה אתה צריך באותו רגע. לפעמים אפילו את זה לא.
יש לך תמונות מנטאליות של איך להגיע לקתרזיס. אבל אין לך את מי שיביא אותך לשם.
וזה מעצבן שהכל תמיד חלקי. שאין התפרקות מוחלטת ואחריה נסיקה והבראה.
זה אק"ג שנותן לך תחושה של לופים חוזרים. לא הגעה למקום חדש.

בלישון. בלרצות לחזור לרחם אתה רוצה בסוג של מוות. או לפחות בקיום בו אתה לא צריך לדאוג לשום דבר.

וזה אחד הדברים המכלים. השוחקים. הדאגה התמידית מכל דבר. ובעצם מכלום.

וכשיש רצונות ומה שמתחיל בתשוקה פשוטה ואמיתית הן מיד הופכות לאובססיות. לפרפקציוניזם.
אובססיה היא גם סוג של תשוקה בלתי נשלטת. היא עוד התמכרות מזיקה.