שוב צפה ועולה התשוקה לנפש תואמת שתרגיש בתאימות מלאה. בלי חיכוכי התאמה.
הבנה בלתי אמצעית ישירה.
מפתח לתחושות של התעלות בראש.של נגיעה בחדש שעוד לא ננגע.
אנחנו נגד כל העולם.
אנחנו מעל העולם.
מעל לבינוניות. מעל בינוניות התחושות שהיום יום מכריח אותך להתפשר אליו.
אולי זה יהיה האושר הפשוטהכל כך מדובר.
ולא אזדקק להישגים עצומים וסימוני וי על דברים שאחרים לא סימנו.
כשאתה מנתק עצמך ממושגי השאפתנות של העולם אליו הובאת אתה חייב לברוא לך חדשים.
אמת חדשה וטהורה יותר שכאילו אין לך כתפיים קדומות לטפס עליהן.
ההרגשה היא שזה בחירה בין שאפתנות של העולם המערבי לבין קיום של קבצן מאושר בחלקו.
ואולי זה לא חייב להיות בקו בין זה לזה. אולי צריך לחתוך מהקו וללכת לצד.
אולי התשובה במושגים שעוד לא שמעתי.
שעלי לברוא.
אני כל הזמן מרגיש עלי לנתק את המוטיבציה שלי ממקומות נרקסיסטיים. מהשאיפה להוכיח שאני טוב מאחרים.
אבל בלי זה נשארת ריקנות ותחושה של חוסר תשוקה.
כשמנתחים את זה העובדה עצמה של היותך טוב מאחרים היא ריקה. חסרת משמעות.
היא פונקציה של זמן מסוים. והיא יכולה להתהפך בכל רגע בו יגיע מישהו מוצלח יותר. וגם אז, איבוד המקום הראשון הוא חסר משמעות.
אוקי, אז האמת לא שם.
זה קצת מפחיד להכיר בריק שמאחורי האובססיות וההתמכרויות.
אבל אולי זה חלק חשוב בדרך למצוא אמת מוצקה וחשובה שעליה אפשר לבנות אושר בר קיימא.
ואולי אם המסקנה היא שאין אמת כזאת, אולי זה משחרר להנות כמה שיותר ממספר השים לפני שהגעת לדמנציה.
כל העולם מתנהל במירוץ עכברים של צריכה שמקדמת אחוזי צמיחה שמצריכים אחוזי פריון גבוהים המושגים ע"י עבודה שהיא עבדות.
הכל לשם הזנת המעגל חסר המשמעות.
לא יודע אם אנחנו מאושרים יותר.
אנחנו בהחלט מפותחים יותר טכנולוגית. אבל עדיין יש לא מעט סבל. יש רעב. הבית בו אנו חים עומד להתפרק.
זאת לא תבונה אמיתית.
זאת חגיגה של סטודנטים עשירים במסיבת אחווה בלי מחשבה על התוצאות.
אנחנו רצים אחרי תאוות אך רחוקים מלהיות מאושרים. כל המערכת הכלכלית בנויה על כך.
שואלים למה התקופה הזאת כל כך לא מאושרת. זה בין היתר בגלל שכל הכוחות המרכזיים עושים הכל כדי שזה יגיע עד הגול בו אתה כבר לא יצרני.
ומי שבוחר לצאת ולפרוש מהמעגל הזה הוא תמהוני.
הורגלנו לחשוב ששובע שווה ניוון.
אבל אולי אנחנו לא צריכים להיות מונעים מרעב. כי הרעב רק הוביל אותנו לחורבן. או למעגליות חסרת פשר.
לא רוצה להיות הקבצן ההודי שתום העין המטונף עם החיוך הדבילי על הפנים.
מה כן? בינתיים רק מה לא.
לפני 15 שנים. 6 בספטמבר 2009 בשעה 21:57