ואהבת.

אם אתה רואה הרבה שלילי.
אם הרבה דברים מזה מסתובבים מזה בתוך הסיסטם שלך ומפחדים לצאת כי אתה מרגיש שאין בנמצא מישהו חזק מספיק כדי להכיל אותך. כי השלילי גם קשור אליו.
כמה באמת תוכל להוציא ממה שלא נותן לך מנוח? בלי רצון לפגיעה. למרות שזה ייראה לאנשים כנסיון לחרבן עליהם.

אני שווה את כל ההתשה הזאת?
אני עושה את זה מפחד שיתקרבו אלי?

אני איכשהו תמיד ננעל על הבנדם שעשה הכי רע למי שאני מתקרב אליו ומפחד שאני כמוהו. משתף בפחדים. ואיכשהו ההשוואות שאני משתף בהן משתלטות על התודעה של שנינו.

האם זה תמיד ככה עם אנשים? תמיד יש דברים ששומרים בפנים, לא משתפים?
תמיד נשארים עם סוד אחד או שניים?
אולי לל"ג צודקת כשהיא טוענת שבסופו של יום כולנו נשארים לבד.
אחרי שניקינו את החיוכים של "את מקסימה, אתה כל כך יפה, הו איך אני שמח לראות אותך" עם מסיר האיפור לפני השינה.

שוב, בעולם הראש האידיאלי שלי הכל גלוי, על הכל מדברים, לא משאירים פיסה בפנים. וזה משחרר להמשיך הלאה. בלי לבזבז אנרגיות על פיקוח תמידי שלא יפלט בטעות משהו החוצה.
אני לא יודע אם הוא יגיע.

אני חולם על קבוצה של חברים, נשים וגברים, שבאמת אוהבים, שעושים הכל אחד בשביל השני. שמתגברים על כל קינאה, כעס ופגיעה ע"י העלאתם לפני השטח, ניתוח ופירוק. ומייקאפ סקס בכחנלי.
עם בדיקות רקמות ואבהות למכביר.

אני לא רוצה לאבד את מי שבחיי.
אני נורא צריך אותם.
אבל אני צריך אפיק להביע את הפנים שלי. בין אם הוא רואה את המופלא שמעטים רואים.
ובין אם הוא לא מחמיא.

אני מאמין שהדרך הנכונה והיחידה היא דרך האמת.
וגם אם אני רואה את העולם והאנשים סביבי בדרך אולטרא-שלילית, זאת הדרך להתמודד עם זה ולשנות את זה.

אני מה שאני.
אני לא אנשים אחרים.
אני לא מה שאנשים אחרים אומרים שאני כי פגעתי בהם בדרך זו או אחרת.

החיים האלה נורא מבלבלים וקשים לפיענוח. במיוחד עם הקלפים שחולקו לי ועם העוצמה והמלאות שאני שואף לחיות אותם.