ואהבת.

אם את תנתקי איתי את הקשר אני אבין.
ולא, לא מעניינות אותי פגישות בית קפה מדי פעם.

אני לגמרי יכול לראות את הצד שלך בענין.

אבל אני לא יכול להסתיר. אני מרגיש שזה תוקע אותי.

אני מבין את ההשוואה שאת עושה. את צודקת, יש לך את כל הלגיטמציה לומר ולחשוב מה שאת רוצה. כמו שאני רוצה שתהיה לי.
אם אני באמת כמוהו תנתקי אותי מהחיים שלך.
באמת שתעשי מה שהכי טוב לך.
אני פשוט לא יכול להתנהל ממקום מפחד של למי אני דומה ולמי אני מזכיר.
אני מרגיש מוקטן וכבוי כך. משרת צרכים של אחרים.

נמאס לי לשמוע בראש את הקולות של כל אלה שמסיבות מוצדקות או לא מוצדקות אוחזים ברגשות שליליים כלפי. הם לא מכירים אותי. והתמונה של הפרצוף שלהם היא סתם חתיכת קרטון. אלה רגשות האשם שלי. לעשות הפרדה כזאת זה להשאר דרגה אחת למטה. ומצד שני זה להשאר במקום שחשוב לי כל כך דעותיהם של אחרים. ואני לא שלם עם ההתנהלות שלי לטוב ולרע והדיעה שלי לגביה לא מוצקה.

אני לא אוהב את חרב ההתנתקות שאת מנופפת בה. הצד שאולי בכל זאת קצת התבגר בי מסיטואציות דומות מחזיק חזק את המכוער שבא לו להתפרץ סנטימטר מול הפנים שלך כשהוא לא שולט על חתיכות הרוק שניתזות ממנו ואומר לך משהו על לירות ולא לדבר. משהו על לעשות את זה וזהו. משהו על אי-פחד סכיזואידי.

אבל אני שותק ומכיל. ואולי מתוך איזושהי התקדמות. כי ההחלטיות של פעם לקחה צעד אחורה. כבר לא חשוב לי כל כך להוכיח שאני לא צריך אף אחד. אני כן צריך. אני צריך אותך.
אבל אני גם צריך להוציא החוצה את מה שמשתולל לי בבטן. אני צריך סביבי אנשים חזקים שיוכלו להכיל הכל.
אני צריך את ג'וק. ואת טאפי. שעד עכשיו אין לי מושג אם הנהיה שלי אחריהן הייתה באמת מאותו כוח שלהן שהרגשתי, אותו ביטחון שקט למרות הספקות שהבעתי והכיעור שהצהרתי שראיתי בהן או מבלתי המושגות שלהן.
אני כן צריך אותך. מהסיבות הכי אגואיסטיות.


אני רואה סביבי הרבה כיעור. אני רואה בעצמי טונות של כיעור.
אולי מה שלא מושלם הופך בספקטרום שלי למכוער.
העולם מורכב ממספר רשתות סוביקטיביות בלתי נגמר.
ואולי אני צריך לשנות את הראיה שלי. אני לא יודע איך.

אני רק רוצה לומר שכשראיתי את המדהים בך וכתבתי עליו התכוונתי לכל מילה.
למרות שקול הביקורת ישב שם בראש והציק.
ככה זה - ביקורת טובה צריכה לעד לעמוד במבחן אפשרות לאינטרסים ומניפולציות.
ביקורת רעה היא אמיתית, חפה מאינטרסים, ובכלל היא גוספל ישיר מאלוהים. ככה זה מרגיש בעולם שלי.
אני לפעמים רואה את הקסום יותר אולי מאחרים. ואני יודע לכתוב אותו בטוח יותר אולי מאחרים.
זה עוד משהו שחלק ממספר הסתירות הבלתי נגמר שבי.
לא רק הרגשות נעים בקיצוניות מהיכל הפנינה לטירה החדה מעבר להררי החושך.
גם תפיסות העולם והסביבה, גם איך שאני רואה את הקרובים אלי.
אויב-אוהב, יפה-מכוער. הם מתמשים בי כחבל בתחרות הספורט העממי ביום ספורט לועדי עובדים שלהם.
אני לא מנסה להתמסכן ולהצדיק , כפרה. אני מנסה להסביר מה הולך לי בפנים.
אני אבין אם תתנתקי. אני רוצה שתעשי מה שטוב לך.
אני רוצה להוציא את עצמי החוצה עם מי שחזק מספיק להסתכל בזה.
אני לא רוצה להסתכל אחורה כל הזמן בחשש שאפגע. אני לא רוצה לפגוע. אני לא רוצה את רגשות האשם המתלווים לזה.
אני לא רוצה צעדים אחורה.
אני לא רוצה בתי קפה.