ואהבת.

מה שאני אוהב בעצמי בניגוד לשנים יותר מוקדמות הוא היצירתיות שלי.

יש בי מעין רעיונות בלתי נידלה לכל דבר וענין, ויכולות דמיון וציור מנטאלי נפלאים.

באופן מוזר, לא הייתי כזה. אולי אפילו הייתי בוק כילד. אולי זה הבית שגדלתי בו שחנק אנרגיה יצירתית.

אני זוכר את השכן הסאבמיסיבי שהי קרוב אלי בילדות. מתוך הקירבה הפיזית.
הוא היה די רכיכה אבל להרבה בעיות שניקו בדרכנו הוא היה מוצא פתרונות יצירתיים.
ואני הייתי מקנא ורציתי להשתיק את הקול הזה שבו.

מעניינת הדרך שעברתי לשלב בתוך ראשי את כל הצבע הזה.
אני חושב שהצבא תרם לזה.
דווקא העובדה שהייתי חפ"ש מול המערכת. ההשחרה הזאת שלך, הללמוד לתחמן את המערכת נגד עצמה. ובכלל הפעם הראשונה של להיות באמת מסמר חברתי. יש משהו באנרגיה של הקוליות שהוא מעבר לקוליות.
אולי כשאתה מרגיש סוף סוף במרכז יש לך את הכוח ולהגיטימציה החברתית לבטא רעיונות שלך. מאוויים שלך.
אולי כשאתה מרגיש קול אתה מרגיש נכון, אתה מרגיש מזומן לזרום עם אנרגיות יצירה חיוביות.
אתה יותר חופשי ומשוחרר. אולי כי חבלי החברה המצמיתים פחות אוחזים בך.
זה אולי קצת גם החופש לקבוע ולהגדיר אותם מחדש.

אני אוהב את היצירתיות שלי. יש בה כוח של בריאה.