ואהבת.

רוך ועדינות וסליחה וקבלה ללא תנאי. זה מה שאני צריך. פנימה והחוצה.
כל השאר פחות חשוב. לרוץ למצוא עבודה. כל המטלות הקטנות הלא נגמרות של היומיום. הציפיות של אחרים ממני. הציפיות שלי מעצמי.

אמרת איך מישהו שנון ונבון וחד וחכם יכול להרגיש ככה עם עצמו.
זה נורא פשוט. אתה יכול להיות בעל היכולת למצוא תרופה לסרטן ולבנות חלליות שתעבורנה בקלילות את מהירות האור תוך כדי כתבית סיטקום שסיינפלד מחוויר לידו בהרגשת חוסר נאותות. אם אתה לא מרגיש טוב בתוכך. עם עצמך. זה לא שווה כלום.

שאלת מה אני אוהב בעצמי. עד היום אני לא אוהב כלום. יש דברים שאני מעריך בעצמי לפעמים. שעושים לי נעים כשאני מרגיש טוב. אבל מושג ותחושת האהבה נדירים לי.
ואני כבר הרבה זמן חושב שהאהבה לא צריכה להגיע משם. תלויה בדברים המיוחדים בך. הדברים בהם אתה טוב מאחרים. כי היחסיות וההשוואתיות תמיד תחטאנה לך. תמיד יהיה מישהו בין הכמה מיליארדים שיהיה טוב ממך.
האהבה לעצמך צריכה להיות לא תלויה בדבר. קבוע. גם האיש המכוער והטיפש בעולם צריך לאהוב את עצמו. למה? אין לי מושג כרגע.

מה שאני כן יודע זה שזה משחרר מהצורך להתאמץ להיות משהו כדי להשיג את האהבה הזאת.
כן, ממש כמו אהבת אם לבנה.
אתה צריך להגיע למצב בו אתה אוהב את עצמך גם כשאתה סרוח בתוך שמיכת פוך בה הפלצת ללא הפסק במשך ימים. שמיכת פוק. כשמרגיש לך שמשהו מת לך בתוך הפה מריקבון הגוויה שמגיע משם.
ובכל זאת לדעת שאתה היית מנשק את עצמך. כי ככה זה. ללא תנאי.

השאיפות והתקוות והעשייה צריכות לבוא ממקום אחר. לא כהישג שעליו מגיע לנו אהבה. על כאלה דברים מתים בסוף תלויים בתא מעצר.
האמביציה והעשייה צריכות לבוא ממקומות של כיף ואידיאל. מהמקום בו הילד שלנו נהנה לשחק. מהדברים בהם אנו הכי מאמינים. מהאדם שאנו רוצים להיות.
אבל בלי לחץ. ברוך, קבלה ועדינות.
וחיוך שצוחק על עצמך באהבה ובקלילות.