ואהבת.

קרה לי משהו שלא לגמרי הצלחתי להבין. אולי זה היה התקף חרדה.

אני מרגיש שאני נלחם בבריון ענק שלא רוצה\יכול להמית אותי כי הוא זקוק לי כדי להתקיים. או שזה חיידק טפיל.

והבריון הזה הוא אני.

וכל פעם בה אני נוחל תבוסה מחדש הוא מאלץ אותי לשנות טקטיקת לוחמה.



גוברים בי האחוזים הקוראים להתפכח מהתקוה לגאולה חיצונית.
קרסיבייה עוזרת לי להצמיח קול אוהב מבפנים. הוא בינתיים חלשלוש ומבולבל ודי מהר נרמס. וממש לא מוכני. אבל היא אופטימית.

מעניין למה כל כך חבל לנו כשאנחנו חווים חוויה גדולה מהרגיל, שאין לנו מישהו מתאים לחלוק אותה. מעניין מה כל כך גדול בהתחלקות הזאת שגורם לכזו נהייה.



צמחה בי תובנה שאני צריך לעשות דברים יותר לאט. ויותר פשוט. ויותר איך שאני באמת רוצה. בלי מירוץ המכוניות של הספקות והתהיות שסביב כל דבר הכי קטן. אפילו אכילת המבורגר.
אני נוירוטי עד העצם. ואני לא נותן לעצמי להנות.


אני מפחד וחרד הרבה בזמן האחרון. אני לא מה שאנשים רואים בי. מצד אחד אני מתאמץ כדי להראות ככה. אבל אני מרגיש שמתחפש ליודע שאני בדיוק ההפך.



וזה לא קל לי לפתח קול שמנחם ותומך ומנסה לאהוב ולהרגיע ולהיות עדין ורך וסלחני. אני מרגיש שאני במערכת חדשה שאני לא מכיר את אבני הבסיס שלה.
אני מכיר את הספקנות, את הביקורת העצמית, את ההתעללות העצמית, את כיבוי ההתלהבות מעצמי, את האגרסיות.

והאגרסיות האלה - או שהן יוצאות פנימה או שהן נתפסות על מי שקרוב אלי ונתקל בדרכי באותו זמן. ואני מעדיף לשחרר את זה על עצמי. לפחות אני לא צריך להתעסק עם רגשות אשם. נמאס לי מרגשות אשם.
והשנאה, והתיעוב והפחד והגועל והכעס - פנימה והחוצה. כל אלה כל כך מוכרים. כל כך אמינים. יכולים להגיע לכזה טוהר. לכזה זיקוק. ואיזו אמינות יא וולי.

ורק אהבה, תמיד מגיעה עם שסתומי ביטחון של איכסה, או פקפקוק, או היעלמות וכיבוי נורא מהר. אפילו לאהבה טהורה כמו של הכלבה שלי.






ואלה ימים של סבל בזמן האחרון. ושל מלחמה. מלחמה על לעשות או לברוח. כל יום מחדש. ואולי יש כאלה שרואים אותי כגיבור גדול. אבל לי - זה מה שאני מכיר, זה הנתון, זאת המציאות שלי. עולם פנימי של כורה פחם.

והיא מבקשת שאני אנסה לראות את החיובי. ומשהובפנים מתעצבן ומתנגד. כי לפעמים עדיף הטוהר והביטחון של הסבל עם התופין הקטן של הרחמים העצמיים מבלבול רגשי שמערבב טוב ורע וחובט אותך מכאן לכאן אמו כדור טניס.