בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ואהבת.

מיזוגניה אהובתי (הוצא לפרישה) :)

שגר ושכח

שחור ופתור

״ייתכן שהפשע הנורא ביותר שאנו מבצעים איש לרעהו, הוא אותה הצגה יומית של שפיות״. יו פראתר

“We are all searching for someone whose demons play well with ours”
with that said, לא מחפש רק לשחק עם שדים, אנחנו לא רק הפצעים שמרכיבים אותנו. המטרה העילאית הייתה ות מיד תשאר אהבה. מולה הכל מחוויר ועבורה (כמעט) הכל יוקרב.


זה לא רקוב זה דבש

גרפומניה להמוני


Only the mediocre are always at their best.” — Jean Giraudoux"

"באוננות כמו באוננות - אין דבר כזה שאין דבר כזה" (אני)

את הדברים הכי טובים שלי אני כותב מייד אחרי השינה

זה לא אני, זה אתן

חפש הקסם ורדפהו

סופר סתם
לפני 14 שנים. 6 בדצמבר 2009 בשעה 23:55

אופרה צודקת. אוכל הוא עוד סם שמחליף אהבה. או שמשכיח את היעדרה כשמתבלמסים.
הוא פשוט הכי זול, הכי זמין והורג אותך הכי לאט.

אוכל הוא לפעמים מפתח, קצה חוט לחוסר שטבוע בך לצרכים רגשיים שלא סופקו ברגעים קריטיים. אסירות התודה למי שמכין לך סנדוויץ' פשוט. העונג שבהפתעה כשמפתיעים אותך עם איזו פיתה מהבילה מבחוץ. הפינוק בלקנות סנדוויץ בחנות נוחות בתחנת דלק כשבחיים לא היית מרגיש אף קרוב לזה אם היו לך כל המצרכים הדרושים והכוח לארגן בבית.

הרבה פעמים הרעב שלנו הוא זה שמגדיר אותנו.

והמעגל הזה של - אם אני לא נראה כמו הריבועים בבטן הדוגמן החירש מהאח הגדול שמאונן על עצמו בשידור חי מול המראה או כמו כריסטיאנו רונאלדו שאורגזמת קיומו מתמצה להורדת חולצה מול מליוני אנשים - אז - אני לא מושלם - אני לא ראוי לחיות - וכל השמנות והיפות שחופרות על כמה שהן אוהבות את עצמן משקרות לכל העולם ולעצמן - ואולי זה מעבר לאינטרסים כלכליים המתגלמים בזרמים חברתיים תת הכרתיים שכבר לא ממש תת. - זה הקיצוניות שבתקופה שלנו בה אתה צריך לשאוף להיות מושלם - להיות הכל - יפה ומושלם ומנהיג אבל לא מתחנף וחזק ורגיש ומודע אבל לא מודע מדי ומכיר בערך עצמו אבל יודע לצחוק על עצמו וצודק אבל לא פראייר ועם שיניים מולבנות וחלק משיער. הכי חשוב שיניים מולבנות. כל דבר אחר נראה נורא בפנאי פלוס.

וכל יום אתה צריך להיות קובי בראיינט ולקלוע את סל הניצחון בבאזר. כי אחרת אתה לא ממצה ואתה לא מאושר. ותכלס מה שיש ברחוב זה אנשים די מכוערים וממש לא מושלמים. אלא אם כן אתה נקלע למסיבה של פליטי ריאליטי. זה קצת מנחם, אבל זה גורם להרגשה של ראש שועל גדול. וזאת פשוט עוד קבוצה של אנשים שלא ראויה לחיות.

אבל התשובה גם לא טמונה בחיים הפשוטים ובלסחוב שקיות מהשוק ולהרדם מול הטלוויזיה ולחשוב אח איזה כיף יהיה שכל הנכדים יבואו בשבת.

בינתיים אני רואה את התשובה בניצוץ שמתפוקק לך במוח כשאתה מרחף בתוך ספר טוב שנוגע במקומות בך שהמציאות לא מתקרבת לדגדג אפילו. בתחושה שפרידה בין אנשים שאתה אוהב בסדרה שאתה אוהב מרגשת אותך. באנשים שמצליחים להזכיר לך את האדם שאתה שואף להיות. בתחושת האופוריה המוחית שאתה מרגיש אחרי שדברים כאלה נוגעים בך.

לפעמים אני מרגיש שאף איש בעולם לא יודע להרגיש את הדברים שאני מבין.
ואני אוהב לשאוב את תחושת הייחוד שלי משם.

אבל גם נזקקות לתחושת ייחוד היא רעב. עוד דלי מחורר שלא יודע לאגור אהבה.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י