ואהבת.

אני נזכר פתאום איך איתך מצאתי סוג של משהו שמתקרב לשפה משותפת.
ככה זה, אחרי כל הציניות מילים מאחת כמוך, מילים כמו נשמות תאומות נוגעות בחלק החולם שלי. החולמני. המדמיין ארצות קסומות ואגמים. הנחבט כל פעם מחדש.

אני מנסה להזכר מתי מאז נגעתי במקומות האלה בפנים. אני לא יודע אם זה בגלל שהשתניתי וצמחתי. או שזה עוד מגננה שנוספה מעוד אכזבה מבן אדם משמעותי.
אני יודע שזה חבל. כי אני יודע שהחיים שראוי לחיות אותם מסתובבים בספקטרום של התחושות האלה. זה לא מאשים כמו שזה חבל.
חבל למדר את עצמך. למגר את עצמך. לסגור בעוד עטיפות כאילו חכמות ונבונות לחיים ובוגרות של פיכחון. כאילו פיכחון.
ואני רוצה לגעת שם. אני רוצה שתהיה לי שותפה למשחק שאוכל לשמוע שיר חדש בכתבה על זמר חדש בטלוויזיה ולהשמיע לה אותו אובר אנד אובר בטלפון ולקנות את הדיסק בגלל זה ולבכות איתה בטלפון את הכאב שלה. ולהתחיל להאמין לעצמי שאני יכול להרגיש את כאבם של אחרים. ולהתרגש באופן מגוחך בסרט "הפסנתרן" ולספר לך. להתרגש מזה שאני יכול להרגיש משהו שנוגע לסבלם של אחרים ביום השואה. ולהתגאות בעצמי על כך. ולספר לך.

וכל כך הרבה מהחיים שלי הוא ציפיה וכמיהה לדמות ראויה לצידי לחלוק איתהולזיין את החיים כמו חייה איתה. וזה בכל בית הארחה שאתה נופש בו עם המשפחה שלך כילד, העיניים המחפשות האלה. שמחפשות ניצולת גזע חייזרים נוספת. וזה עד היום בכל נסיעת אוטובוס. גם אם זה כל כך קהה.

כן, קהות היא אויב. היא הנוחות של הבינוניות. או אפילו של הבינוני-נמוך.

יש לי הרבה פעמים תחושה שאני ממחזר. בגלל שהחוסרים הם אותם חוסרים האפיקים בהם המחשבה מתמקדת והתשוקות כמהות נשארים אותו הדבר. ונושאי הכתיבה לא משתנים. לא מגוון הסיפורים האנושי רב כל כך. אבל עדיין, ממוחזר.

אתה מלמד את עצמך להיות חכם יותר מכל דבר שניקרה בדרכך ולפרק אותו לגורמים. כדי להיות מבוטח, על כל צרה שלא תבוא. אבל אתה לא יכול להיות הילד שנוסע ברכבת ההרים הקסומה בתוך ההר בדיסני והטכנאי שקופץ למראה כל נורית חיווי תקלה ורואה את הקרביים ההמכאניים של הקסם.
או שאתה יכול? לא יודע
מה שאני כן יודע הוא שאתה חייב להעז להסתכן.

אבל אתה יכול לדעת הכל. בסופו של יום הידע הריגשי הוא זה ששולט בך. ואיפשהו בחלקים הפרימיטיביים ביותר של המהות שלך אתה פגוע, ולא תעזור האינטיליגנציה המוחצת שלך. היא רק עוד קול שמלגלג על חוסר היכולת שלך לממש. אותה עצמה.
הרגעים האלה בהם אתה מרגיש ממחזר משתקים כל מילה שעומדת הבאה בתור לפני המגלשה האנכית במימדיון.ה תחושה ההיא היא רגל שעירה ועבה של נער שרירי אנטיפט שבשבילו אותה המילה היא עוד ילד חלשלוש ופגיע.

כמה אלימות. כל היום מדברים בכל מקום על "האלימות". אף אחד לא מדבר על האלימות שלנו כלפי עצמנו.

כתיבה היא גם כן כמו מוזיקה. יש לה את החוקים המתמטיים שלה שיוצרים את אותה הרמוניה שחשובה כל כך במוזיקה. אבל מעצבן אותי כל פעם מחדש הצורך הבסיסי הזה באקורד סיום לכל קטע כתיבה. כמו מישהו כפייתי מבחוץ שכופה עליך משהו כי ככה אמורים לעשות וככה כולם עושים ותפסיק להתווכח ולמה אתה תמיד חייב להיות שונה מכולם. ואני רוצה להיות חופשי. חופשי ממוסכמות כתיבה. חופשי ממוסכמות חברתיות כל עוד אני לא פוגע באף אחד. (נו, הצ'אט לא נחשב, יש איגנור, כך הוא מתרץ לעצמו). חופשי.
מצד שני - לא לנהוג כבמסוכמת הכתיבה המקובלת מרגיש כמו לעשות דווקא כדי להיות שונה. כמו להיות גותית 😄
ככה שאין בעצם חופש ובחירה בוגרת. יש או להתנהג כמו כולם או להיות שונה רק כדי להיות שונה. ושניהם מונעים ממה שחושבים עליך. ממה שמקובל. שוב - כבלים ולא חופש.

וזה קורה לי הרבה. מציאת שתי אפשרויות בסיטואציה קונספטואלית מסוימת ששתיהן מתגלות לאחר נבירה עד ליסודותיהן כטפלות מעיקרן. מה שמותיר אותך בסוף עם הרגשת חוסר טעם מוחלט וניהליזם לא נהנתן, אלא האפור המעוייף.

אולי קטעים כאלה הם סתם דוגמה קלאסית ואף שבלונית להלך מחשבה של ADD ממוצע. אולי זה לא כזה ייחודי ו- סטרים אוף סאבקונצ'סנס פורץ דרך כמו של האירי ההוא כמו שהייתי רוצה שזה יהיה.
מצד שני הכל כל כך פרוץ ותלוי תפיסה וכל הרבה פוסט אחרי פוסט אחרי של המודרניסטי, (תרתי משמע, בלוגרים) ששוב אתה הופך לאיש האפור הניהליסטי שהיה מת להיות מסיפור אחר.

סוף. כי בא לי. או יותר נכון כי התעייפתי וכבר לא בא לי.