ואהבת.

אנשים שואלים אותך לפשר הציניות המוגזמת שלך, הרוע, הרישעות.
לא שאני מתיימרלהעמיד פנים של סדין לבן ונקי שהרגע יצא ריחני ומהביל מכביסה. אני חרא קטן עד גדול בקיום הוירטואלי שלי. דרך לתיעול אגרסיות ותיסכולים וכל הקלישאות הטרוליות נכונות.

אבל מאז ומתמיד אנשים לא יכולים להתחבר לרגש הזה בפנים. לא להבין אותו. לא לדבר בשפתו. לא לרוץ איתו.

חלק תופסים את זה כנשי וכוסיסטי, חלק לא מצויידים תבונתית וחלק בכלל לא מודעים לכלום. ולך תתחיל לדבר איתם על פיסה ופיסה בלב שלך כשהמבט שלהם ממוקד ללא הפסקה זרזיף מתחת לאפם ולא זז. כי כל כך חשוב איפה אפשר לקנות את המלפפונים הכי זולים.

וגם כי אתה לומד מנקודת ההזנק לחיים שעדיף להיות הפוגע מהנפגע. וכמו הרבה דברים שמתפתחים באופן מעוות אתה מתפתח לאהוב את זה ולהתמכר לזה. עם כל כך פחות שליטה ממה שהיית רוצה.
וכל כך רחוק מהמודל האידיאלי שלך לאדם העליון.

אבל היי, היינו במקום הנרקסיסטי\מתבכיין של אף אחד לא מבין אותי\לא רואה מה שאני רואה.
כן, אותה אלימות.

יש בי קול שגורס כי הכמיהה הזאת היא מגננה מתמשכת. הדרך המושלמת להגן על עצמך מפני העולם ואנשים זה לחשוק במושלם. ועדיף שתבנה מושלם כמה שיותר מלוטש. יותר לא מושג יותר טוב.
כי כל כך הרבה מאיתנו חיים של עמידה מתמדת על המשמר מפני איום שמזמן כבר התרחק מחלון המכונית. בעצם כולנו, בחלק זה או אחר.
זה מתאים אולי לחיה ביער.זה לא מתאים לאדם הרוצה לצמוח והתפתח.