גלי (גליתיאה. ההורים שלה {אני} מספיק התאכזרו אליה עם השם הזה, אז הסכמתי לקרוא לה גלי) יושבת וקוראת.
"מה את קוראת?"
"את יודעת, תמיד חלמתי על מישהי לצרוך איתה מוצרי תרבות ואז לטחון אותם במילים משותפות עד זרא. ועד זרע. תמיד ראיתי את הסיטואציה הזאת בדמיוני כמתישה ומחרמנת וכשאין כבר חשק יותר לומר מילה בא להזדיין. אולי מהתסכול שלמישהי יש יותר יכולת קשב וריכוז בספרות שאני כל מתגאה ביכולות הניווט שלי בהן"
"נו, יש לך אותי"
"כן, נצטרך להתפשר על זה"
"זבל"
"אחותך"
"בוא תזיין אותי"
"בא לי לפתוח לך ת'תחת כואב כזה. תוך כדי שאני ממלל אחת מהטראומות שסיפרת לי שאני שולף מהרולדקס"
"זבל כבר אמרתי?!"
"לפעמים אני מתקשה לפענח את הרמיזות שלך"
"למה אתה חושב שאתה כל כך נמשך לזה ספציפית?"
"אני מניח שזה שפה - הכאב, וככה אנני מתקשר איתך ממקום גולמי של רגש. ושזה גלגולי קורבן למקרבן. כי זה מרגיש לי חזק. כי זה לגעת במיץ של הפרי של הכאב. לא סתם הצלפות משעממות כאלה או קשירת חבלים של שעתיים. למי יש כוח לזה?! כי זה מרגיש לי הכי הכנעה שיש. כמו התמונות החזקות של אונס בכלא כמו באמריקה X או באוז. אין פקפוקים במצב כזה. יש חזק ויש נשבר.
ואני גם אוהב שאת שורדת את המפלצות הכי חזקות שלי. אלה שתמיד השתוקקתי להוציא והתביישתי ופחדתי. ואת עדיין אוהבת אותי וכל כך רוצה אלי גם אחרי זה"
"אני אוהבת שזה אתה כל כך בזיקוקי הרגעים האלה. בלי מסיכות. כל מה שאתה כל כך רוצה להסתיר תמיד. ואני גם מזוכיסטית, למרות שלפעמים בא לי לבעוט בך לטיזנאמו. אני מזוכיסטית, בדיוק כמוך.
אני מזוכיסטית בדיוק כמו שאתה סאדיסט. אנחנו אנס ונאנסת מרצון"
"זה נורא משחרר שמותר לך לחוש את כל ספקטרום התחושות. כמו שאת עוזרת ללמוד לאהוב את עוזרת לי ללמוד לפרוק את הרצון שלי להכאיב"
"טוב, יא בתזונה את חמודה מדי עכשיו. שבי לי סתם על הזין"
"מה יש בביפ?"
"מה אתה חושב ישרוד אחרי השואה האיראנית - ג'וקים או שידורים חוזרים של סיינפלד ופרנדז?"
"החלפת שמפו?"
"כן, אוהב?"
"לגמרי"
"מצד אחד בא לי להיות אבא. יש מצב שלילד שלך. מצד שני איך נוכל לראות ככה טלוויזיה?"
"שתוק ותן לראות בשקט", היא היא מניעה את ישבנה כשאני בתוכה בתנועה שהיא יודעת שעושה לי משהו בבטן ומחייכת חיוך של אור.
לפני 14 שנים. 27 בינואר 2010 בשעה 18:11