ואהבת.

מה מלמדים אותי יום השואה ויום הזיכרון? חיים. חמלה וחיים.

"להפיק לקחים" זה לא בשבילי הליכה עטוף דגל ישראל בתחושת דווקא לאומנית בוערת שאני עושה את זה בין יהודים על אדמה אירופאית פולנית.
זה לא להתעטף בגאווה מיליטריסטית.
זה להצטער. להצטער על סבל.
להצטער על כך שאנחנו עדיין לא עולם נטול גבולות ומדינות.
על כך שעדיין אנשים שהם כל חייהם של אנשים אחרים נהרגים בשל מלחמות מטופשות על גבול ואדמה ודת.
על כך שמחיר המלחמה ורצח העם הוא לא רק ההרוגים שמתמקדים בהם.
זה גם הפצועים. הפצועים בנפשם. הלומי הקרב. וזה מגיע עד לדור שלישי לניצולי לשואה.
וכן, לעתים הם עדיין מרגישים כמו ניצולים הדור השלישי.

זה להצטער על כך שאנחנו אפילו לא מכירים בשואות אחרות. בשואת העם הארמני. על שיתוף פעולה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה (בין המדינות היחידות). בהתאכזרות לעובד זר שבמדינתנו וניצולו. ואז גירושו. לא תומכים במאבק העם הטיבטי.
אנחנו מהללים כל כך את חסידי אומות העולם ושואלים למה היו כה מעטים וממאנים באטימות לתת מפלט לסודנים שבאותו רגע עוברים שואה בחלק אחר של העולם די קרוב אלינו.

אבל מה. אנחנו עומדים בשתי הצפירות ושמים את התמונה של גלעד שליט בפייסבוק.
בשנים שאנחנו ממש מטהרים ומטוהרים אנחנו משתתפים פאסיבית באיזה אקס או שניים שממלמל ומזמזם אותן מילים.

אני מוקיר את החיים שהוקרבו למעני ושאר האנשים החיים.
אני מנסה להרגיש את הכאב של אלה שקרוביהם החפים מפשע נהרגו. כל חף מפשע. לא משנה תחת איזה דגל נגזר עליו למות.
אני מרגיש את חובתי אליהם להפוך את העולם הזה ליותר טוב. בהתאם ליכולותיי. גם אם זה מתחיל בלהיטיב עם בן אדם אחד.
כשאציל את עצמי.
לא בטקסים, במעשים.