ואהבת.

http://www.youtube.com/watch?v=uvbsqZ_i1lM

אני לא יודע אם אני באמת בגרעין רוצה לרוץ.
אני רוצה לצרוח. אני רוצה לצרוח במילים כי זה משוגע לקום ולצרוח באמצע אוטובוס.
באמצע מרפאה. באמצע פגישת טיפול.
אני רוצה להרגיש את הכוח שהצרחה שלי מזיזה עולמות ממסלולם. אני לא יודע אם אני רוצה באמת שדברים ישתנו. אני רוצה להתענג על הכאב הצודק ולהרגיש את הכוח בצעקה.

איך מישהו כל כך חכם יכול להרגיש כל כך טיפש? זאת לא מליצה.
מנוע אינסופי להוכיח שאתה לא.
איך ילד גאון יכול להיות קורבנם של ילדים טיפשים?
איך גאון מזדקן בן שלושים לא יכול לחבר כמה דברים בסיסיים כדי להתחיל לחבר חיים. סדר יום.

מה עוזרת לך כתיבה מדהימה שמעלה דמעות בעיניים כששניה אחרי שאתה כותב את הצעקות המדהימות הממוחזרות שלך אתה חוזר לעצמך? למעגל נעיצת הסבל הבלתי נגמר.

מה החוכמה הכל כך גדולה במעגלי חרדות ואובססיות בלתי נגמרים משוללי היגיון?

איך לראות חלקיקי חלקיקים עושה אותך כל כך מבולבל ולא בטוח לגבי הפעולה הנכונה בכל מצב?

אתה אף פעם לא מספיק. המציאות אף פעם לא מספיקה. כולם אנושיים, נכון. אבל אנושיות בינונית לא תספק לי את הצרכים שלי.
מה בכלל יוכל להחליף את תחושת גיל ההתבגרות המשחירה את עולמך במתיקות וצובעת הכל בצבע חזק, לא מבלבל. ממלא כוח, מרגיע.
כשמחשיך משהו בי נרגע.
מה יהיה המתאדון הרגשי שלי?
אנשים בינוניים, חוויות בינוניות, רגשות חצי? בלבול חסר משמעות ותכלית?

אני מכווץ אצבעותי בכוח לינוק אמונה. הייתי נסחף באיזו חזרה בתשובה כלשהי אם לא היו בי היסודות הספקניים השריריים והדחף לשבור כל משהו שאאמין בו כדי לא לתת לאף כוח חיצוני להשתלט עלי.
אני כל כך צמא, כל כך כמה לכוח חיצוני שירווה אותי ואתמסר בתוכו וכל כך נלחם בכל מה שבא מבחוץ מפחד עצום.

אולי אני מכור לכאב. אולי אני תמיד שואף לשוב אליו כשאני מתחיל להרים קצת את הראש ולהזיז דברים.
אבל, עולם מזדיין, לא הראית לי עד עכשיו אף עסקות חבילה שמציעות תחושות שיחליפו את ההתמכרות שלי. כל ההרפתקאות, האהבות, ההתרחשויות עוצרות הנשימה, האהבה והשמחה הבלתי ניתנת לכימות הן אידאות בראש הזה שלי. ותו לא. אתה אמור להתבגר ולהשלים עם המעט שפירורי שהעולם הזה עושה טובה שהוא זורק אליך. כי זה להיות מבוגר אחראי. להשלים עם העול המעייף של היום יום ולרוץ בלי לחשוב למה. כי כולם רצים. כי זה נורמלי.
אבל גם את הבינוניות הזאת לא תהיה לי. כי אצלי זה סבל מתמשך בכל רגע שזז לו בתוכי. זה מיאוץ קצר מלא אשליה שמפומפמת גם בידי אחרים שסופו לחזור לצרחה על העדר מישהו לרוץ איתו.
אפילו אביב גפן התבגר מזה.

*בלי תגובות בינוניות בבקשה*