הזמן עובר ואתה חסר, חברה.
את החבר שלי, גלי.
בירידות כמו עכשיו הכל מאבד טעם וערך. תהיות קיומיות מגיל 14 הן הקול הכי חזק.
אני שב להסתכל על הפנטזיות המגאלומניות שלי כששזירה של חול נגירת בספירלה סביבן ואני בז לעצמי. איך אני יכול להאמין לזה כשאני מוכר את זה לאנשים כמו סוחר מכוניות משומן. מענין מה עובר להם מאחורי גלגלי העיניים כשהם שומעים את זה.
אם התפיסה שלך לגבי העולם איננה יציבה הכל עובר ליקווידיזציה ומתפוגג.
ואם התכלית שלנו בכליה אז בשביל מה בכלל להתאמץ.
אני בז להתלהבות הנערית שלי כשאני פה. מסתכל כזקן ציני ומריר היודע כבר הכל.
וזה כל כך קל. וזה עוטף אותך אליו. ונפסק המאבק, הקריאה בתוך הראש שלך לשוב אליו, לחזור.
זאת התמכרות. זה שוב ליפול מהעגלה.
הטבעת שניתנה לי, זאת שחרות עליה בגב הטבעת "גם זה יעבור", היא קצת פחות עוזרת. כי הכיתוב הזה נחרת מעל כיתוב אחר, יותר מטושטש. "גם זה יחזור".
לפני 13 שנים. 23 במאי 2010 בשעה 20:12