אני מתחיל לחשוב נגד ההחלטיות בה אני מתייג את כל הנקרה בדרכי כבינוני.
אני מטיל ספק בהחלטיות בה אני מתרשם לרעה מאנשים. השיחה היום על האבחון שלי מוכיחה את זה.
זה לא חדש לי שזהו מנגנון הגנה פשוט.
יש בי כל כך הרבה כמיהה למגע, לאהבה, לחיבור והתמזגות.
כמיהה של כל החיים.
ושם בדיוק הבעיה. בגלל זה הוקם קו מאז'ינו שלי (קראתי לאחרונה קצת בשביל הכיף על מלחה,ע ה-2 בויקי). זה כמו סכר ענק ומתפקע. אני מרגיש שההתמסרות הזאת שמגיעה מאהבה תותיר אותי חסר אונים. תלוי לגרמי במושא האהבה. וכמה כבר אנשים בעולם הזה ראויים לכזה אמון. להפקדה של דבר כל כך יקר...
ההתגוננות גורמת לאידיאלזיציה של שאיפות ותשוקות. לתחושת ההמצאות במסיבה הלא נכונה התמידית. מצד שני - קרה לי שנפש הצליחה לתפוס את מבט תודעתי, אבל בתחושה שלי ומהנסיון שלי זה כל כך נדיר. כמעט אף אחד לא דובר את השפה שלי. וכאן מגיעה השאלה התמידית - איפה אני מתפשר באופן נבון ואיפה אני מוכר את החלום?
כבר יצא לי כבר לכנות שני גורמים טיפוליים לאחרונה בתואר בינוניים - ואלה עוד מאלו שאני יותר מעריך 😄 אבל איכשהו אני מסתכל סביבי ובכל מקום אני רואה בינוניות. ואולי אני בוחר לראות אותה.
אפילו פה - מקום שאמור להיות התגלמות של חופש אני מוצא בעיקר אנשים שמקשקשים על אביזרי הצלפה והתכנסויות עם אוכל וכל דיבור על מסיבה כלשהי נשמע לי תפל ומלא שכנוע עצמי נלהב.
אני צריך אנשים שידברו את השפה שלי. ואני לא יודע אם אני מעמעם את העגה שלהם במכוון.
לפני 13 שנים. 22 באוגוסט 2010 בשעה 19:25