אני לומד בימים אלה לא להאמין לקול היאוש הגדול. אני גם שבע שמיניות נלחם בפיתוי שלו ושל הרחמים העצמיים המענגים.
כשהתחושה הכימית שמאפיינת אותו מגיעה אני פשוט צריך לומר למחשבות שמתלוות שאני פשוט לא מאמין להן. ולחכות עד יחלוף הסער.
כל הזמן מהדהד לי בראש שזה יהיה שונה הפעם. עם כל מה שקיבלתי במכינה ובכלל לאחרונה. שהפעם אני אמצא את הפיתרון. וגם אם לא אני אמשיך לנסות ולטעות כי אני בשלב של מעבדת ניסוי.
וזה החשיבות העיקרית של התקופה הזאת.
מה שנחוץ הוא להגביר את שמחת החיים - יש אנרגיות לעשות דברים והכל נראה הרבה יותר פשוט וקל וחיובי, ולמצוא את הדרך חזרה אל הסנטר המאוזן שלי. אל המקום בו הקול אותו אני שומע בראש הוא ההורה שהיה צריך להיות לי. בטוח, ושקול ורגוע ורך ועמוס תבונה. וכשאני שומע אותו אני יודע ומרגיש שיש לי את הדרך. שיש לי בהירות. שיש לי ביטחון שקט עם מבט חד על המציאות שמפלח את כל מה שמעכיר את הראיה כמו איזמל מנתחים חד כאיזמל מנתחים.
כי אנחנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו. אבל אנחנו יכולים למצוא את הדרך להיות בעלי הברית החזקים ביותר.
מעין POWER COUPLE בתוך עצמך.
לפני 13 שנים. 23 באוגוסט 2010 בשעה 5:53