ואהבת.

אני רוצה שידאגו לי כשאני חולה.
אני רוצה שיכרכרו סביבי, שייענו לכל גחמותיי שאהיה בראש המעיינים לקצת זמן.
זה דבר מוגזם מדי לבקש מהאמא הביולוגית שלי? זה חייב להיות חסך מונצח שגורם לחיפוש מתמיד של תחליפי אם מזדמנים?
זה כואב לי שהצרכים והרצונות שלי מרגישים כמטלה, כמעמסה על מישהו אחר. זה כואב לי שלא הרגשתי את זה כשהייתי צריך לקבל את זה, שזה מוביל ללופ אחר לופ של רגשות אשם על כל דבר שאני מקבל ממישהו.

כל אחד צריך שיהיה לו לפחות אדם אחד שהוא מרגיש ממנו את חום הנתינה בלי שהוא יצטרך להתאמץ. בלי להיות סקסי, שנון, מוצלח, יפה, חכם, משהו.
כל קשר בחיים הוא מותנה, יש איזו חרב פוטנציאלית שמונחת על צווארו.זה יכול להסתיים, זה יכול להתמוסס, זה יכול להתנפץ.
יש רק סוג אחד של אהבה שאמור להספיק לכל מצב ולכל סיטואציה ולכל מה שלא יקרה.
ואותה מעולם לא הרגשתי וכנראה שלעולם לא ארגיש.
זה שוב יצטרך להיות בדרך הקשה והסיזיפית של להצמיח את זה בעצמי, אל עצמי, בתוך עצמי.
למה לעזאזל משהו אחד לא יכול להיות קל?!

פוסט כזה ימיס הרבה לבבות נשיים אימהיים.
אבל באותה הקלות שאתן יכולות להשבות אתן יכולות להחליט שזהו.
אם אמיתית לא תהיה לי.
עוד כאפה שמבהירה שוב שאני מוכרח להיות האב והאם של עצמי.