אני חושב שיש אבולוציה כלל תודעתית ברורה (לי) במדינה הזאת.
התחלנו כקולקטיב חלוצי שהיה צריך להתמודד עם תנאים בלתי אפשריים ואורח חיים סגפני מבחירה ושלא מבחירה, לכן התודעה והאומנות התמקדו כולן בקולקטיב ובמאבקו. ורק בהם. זו הייתה השרדות פשוטה. תנאי הכרחי לגייס את כל משאבי הרוח למאבק. אחרת מי ירצה לבוא לארץ מדבר עם שוממת ברובה עם סיכוי גדול למות ממחלה איומה או מידיה של אוכלוסייה ילידית עויינת.
וכך גם המשיך עם בניית המדינה ועמידה באתגרים עצומים שאולי אף מדינה לא עמדה בהם בתולדות האנושות - אף רגע של שקט ביטחוני מיום הקמתה, כולל מלחמות מול כמה מדינות - כולן גדולות ממנה בהרבה, וקליטת אוכלוסייה מהגרת הגדולה פי כמה מהאוכלוסיה הקולטת.
העניין הוא עם אידיאולוגיות גדולות שרואות רק את הקולקטיב הוא שיש בהן משהו שטחי. והן תמיד מנוצלות ע"י אנשים ציניים בעמדות הכוח. הקסם והעומק תמיד נמצא במרווח בין הפרטים היחידים. ובינם לבין עצמם.
לכן לאט לאט המטוטלת נעה אל הקיצוניות השניה, אל האני.
אנשים התפכחו לאיטם ממקסמי השווא של שליחות הקולקטיב, למרות אותם הישגים עצומים, שכמו כל כך הרבה דברים בקיום האנושי, האדם מהר מאוד לומד לקבלם כמובן מאליו. ולפעמים מהר מאוד (ויש שיאמרו, לא מהר מספיק) כמו בעקבות מה שהתרחש והתגלה במלחמת יום כיפור.
המדינה גם התבססה. למרות הטראומה התמידית המוטמעת בעם הזה, עקב כל כך הרבה תלאות ורדיפות (המצרים, הפלישתים, ג'וקים, הפרסים, חומיינים, היוונים, הרומאים, הגרמנים - איך אפשר כך לאהוד בכלל איזושהי נבחרת במונדיאל?) שאנחנו כל כך נהנים לחגוג (?) ולציין אותם - לא נראה לי שיש עם בעולם שזוכר ומזכיר כל כך טראומות קולקטיביות כה רבות. ואנשים בבסיסם - הם רוצים לחיות.
והאומנות והתודעה התחילו להתעסק באני, למורת רוחם של צקצקני הממסד. שכמובן היו אלה שנהנו יותר מכולם מהפריבילגיות ומנעמי השלטון. ומהיכולת לחלק מהם לכל מי שיחפצו ביקרם.
אך גם האני לא מספיק, הוא אמנם לא פלקטי כמו הקולקטיב כתכלית הכל, אך הוא חלול.
ופה אנו נמצאים כרגע, עם כמה פירורי קולקטיב שעוד שרדו את שנות ההפרטה הארוכות של אותו 'בחרו בי. בי.'
אך לדעתי זוהי רק תקופת התבגרות מטלטלת וקשה. למרות הספורט הלאומי של פסימיות וביקורת חיצונית ופנימית בלתי פוסקת.
יש כוחות חמלה וסולידריות עצומים במקום הזה. הם רק לא התאחו לכדי מסה קריטית. הם מבוזרים מדי, מנסים בכל כוחם להתרוצץ ולסתום עוד חור ועוד חור בסכר.
השלב הבא הוא התאחדות לכדי קולקטיב סולידרי שיש בו גם מקום ליחיד. בתודעה, באומנות ובחיים עצמם. והוא יגיע.