לאו דווקא הקטע של הסטנדאפיסט (למרות שזה עוד אחד מהחלומות הגנוזים)
אלא פשוט להיות בגישה של פאק יו מאני גם כשאין לי עדיין פאק יו מאני, ולבחור את תחנות חיי על פי מה שמעניין אותי ולא על פי מה שהכי נבון כלכלית לבחור בו. יש באי אמונה פנימית (שהיא אולי כלי שרת מרגיע חרדה של ההרפתקנות שבי) שללכת עד הסוף עם מה שיש לך תשוקה אליו יביא לך בסוף שפע, ושלהעניק לאחרים יביא גם הוא שפע.
ואת זה שהוא כמעט מחכה לכישלון, כי הוא כל כך הופך אותך לפלדה חזקה וכי הוא מלמד אותך כל כך הרבה.
וכי הוא כל כך תאב ללמוד כל מה שהוא יכול על כל תחום שהוא נתקל בו. כך הוא לימד את עצמו לערוך ולביים את התוכניות שלו. כך הוא למד כל מה שהוא יכול על עולם הכרטיסים והאינטרנט, והכרטיסים באינטרנט ובנה פלטפורמה שלא לגמרי הייתה קיימת באתר שלו כך שהמעריצים שלו צריכים לשלם פחות (כל כך מעודד לראות איך חוסר חזירות יכול לפעמים להביא לך בכל זאת שפע) ואנשים מכל העולם יכולים להשיג את התכנים שלו, גם במקומות שעד עכשיו פשוט היה בלתי אפשרי והם נאלצו להדרדר לפיראטיות.
ואת האומץ שלו להתחיל דברים חדשים לגמרי כל פעם לגמרי מחדש.
ולסיים דברים כשהוא מרגיש שכבר אין לו עניין בהם והם צריכים להסתיים. בדיוק בזמן. לא למשוך אותם עוד עונה ועוד עונה כי זה מכניס המון כסף (לא שהעיסקה שהוא חתם עם רשת FX שהעניקה לו חופש אומנותי מוחלט הכניסה לו כל כך הרבה כסף).
ואני פשוט מעריץ מישהו שמסוגל נפשית לעמוד על במה ולקבל בזרועות פתוחות את האפשרות של כישלון מוחלט מול אנשים שיכולים להיות אז אסהולז אז דיי קאם בחדר מלא אנרגיות שליליות.
אז כן, למרות שהוא נראה (אני די מאמין שבכוונה) כמו השרברב השכונתי האדמוני שלכם, יש בו את האומץ לעשות שוב ושוב את הבחירות הנכונות לו ולאמת החיים שלו, לא משנה כמה סיכון ופוטנציאל כישלון יש בהן.
הוא פשוט חי את עצמו עד הסוף. וכמה אנשים אתם באמת מכירים שחיים כך