פעם, כשהייתי קטנה, או בצבא, הייתי מפנטזת שאני קרואה לחדר של מפקדת קשוחה או מנהלת של בית יתומים. שם, כשאני חסרת כל מי שיגן עלי, והדמות הכי חזקה בחיי היא הדמות העליונה בחייהם של הרבה אנשים קטנים וחלשים (ילדים), והיא רעה אליהם. אבל מכולם, היא בוחרת בי, במיוחד, כדי להכאיב לי. אני נכנסת לחדרה והיא פוקדת עלי להתפשט, מסובבת אותי לקיר, מצליפה בי חזק וכואב ואני חלשה לידה, לא יכולה מולה, ונכנעת אליה. והיא לא מסתפקת במעט, היא רוצה לקרוע אותי, כדי שיכאב לי, כדי לגרום לי כאב, ואז היא מזיינת אותי חזק וכואב, גם זה כדי להכאיב לי, כדי לענות אותי. ובסוף היא נותנת לי סטירה כי לא הייתי טובה, מעיפה אותי חזרה לחדר שלי ואומרת לי לחזור מחר בדיוק באותה השעה, אוי לי אם אני אקדים או אאחר.
לא הייתי מאוננת כשהייתי מפנטזת. לכל היותר כיווץ ותנועות קטנות באיזור. אבל בתוך כל גופי היה ריגוש מטורף, נעים כל כך, שהיום כבר קשה לשחזר. העינוי, הכאב, האקט הכוחני, החיפצון שלי. הצורך להכאיב לי. כל אלו מילאו אותי ברעל מתוק ואינסופי.
הייתי מפנטזת ומתרגשת.
כשהתחלתי לאונן הפסקתי להתרגש.
מאז אני גם לא מצליחה להביא את עצמי לאותן עוצמות של ריגוש כמו באותה פנטזיה ילדותית, חסרת מיניות לכאורה.
מוזר.
לפני 17 שנים. 16 ביולי 2007 בשעה 21:45
