אני מתעוררת באמצע הלילה. תוך רגע אחד המוח שלי מתמלא במחשבות, כמו מכונה מורכבת ומלאה בגלגלי שיניים שכל מגע קל מניע אותה לפעולה. ומרגע שהיא מתחילה, היא לא עוצרת. המהירות הולכת וגוברת, כמו נול שרוקם סביבי קורים דקים של פחדים וחרדות, רשתות וצעיפים דקים ומרהיבים של הרס וחורבן מרפרפים בעדינות על פניי העפעפיים והריסים שלי.
ואז אני חוזרת לזה. הנתיב כה מוכר שהדימויים מופיעים כמעט בכוחות עצמם, ממלאים את ראשי בכדיי להאט את תקתוק המכונה הזו, לשנות את הקצב, להפוך את התוצרים של נול הבעתות שלי למשהו אחר. נעים יותר. מרגש יותר.
האצבע שלי מחליקה אל בין רגליי. אני לא צריכה לעצום את עיניי, הן כבר סגורות. הן היו סגורות במשך שנים. ואני מרגישה את היד שלך, היד הקרירה והגרומה עם הציפורניים שקצוצות עד לבשר ממש, שלך. אני מרגישה אותה עוברת על פניי, בעדינות. זה לא משנה שאתה לא באמת שם. אני רוצה לכתוב - הרי גם כשהיינו צמודים אחד לשניה לא היית שם באמת. אבל אולי זה שקר. אני לא יודעת. אני רק יודעת שהאשליה הזו של היד שלך גורמת לי להטות את הפנים, רק במעט, בכדיי להרגיש אותה מתקמרת כנגד הלחי שלי. מלטפת את הצוואר שלי. אגודל נוקשה עובר כנגד השקע שבגרון, והלאה לעצמות הבריח. אני רק רוצה להתכווץ ולרעוד ולייבב סביבך. כמו באר שנזרקה לתוכה אבן. להתחנן לגמור. אבל הנה, אני כמעט גומרת. ואז אתה שוב תעלם. עד הבוקר לא תהיה קיים יותר בעולם שלי.