לג'ונג'י איטו ישנה מנגה כזו, בה בעקבות רעידת אדמה מתגלה אזור שלם בהר בו ישנן המוני גומחות. אנשים רבים מתקהלים באזור, ומגלים שכל אחת מהגומחות מתאימה להם ולמימדים שלהם בדיוק. ברגע בו כל אחד מוצא את הגומחה שלו, הוא נתקף בדחף בלתי מוסבר להיכנס לתוכה, ונשאב אל תוך ההר.
אני חושבת שישנם אנשים כאלו. אנשים שאנחנו מזהים בהם גומחה שמתאימה למידות שלנו בדיוק, ונתקפים בדחף, בכמיהה, בצורך הזה להיכנס. גם כשאנחנו יודעים שאנחנו עשויים להישאב פנימה. גם כשאנחנו לא יודעים איך נצא משם, ומה יילקח מאיתנו בגלגול (מטמורפוזיס) הזה.
אני מכירה אדם כזה. אף פעם לא נכנסתי פנימה. אני תמיד הצלחתי להחזיק את עצמי, או שהיו אירועים מסויימים שחטפו אותי מתוך הסף. אבל תמיד אני חוזרת לבדוק. האם הגומחה עדיין מתאימה? האם לא ייתכן שאני השתנתי, שהוא השתנה, שאותו חור שחור כבר לא תפור בדיוק למידותיי?
