היא עומדת זקופה ומלכותית לצד אחת התמונות בגלריה הנטושה. השיער הארוך שלה גולש כמו מפל חלק וכמעט לבן עד למותניים שלה. אני רוצה להעביר את האצבעות שלי בין האלומות הרכות והבהירות האלו, אבל כמובן שאני לא מרשה לעצמי. היא יודעת עלי הרבה יותר מכפי שאני יודעת עליה. היא מכירה את מעגל החברים שלי. היא יודעת מאיפה אני, ומי היה המאהב האחרון שלי. ואני... אני כמעט בטוחה שהיא יכולה לדעת יותר טוב ממני מה אני מרגישה כלפיה. כי אני עצמי לא בטוחה בכך. אני מנסה להרשים אותה? או שאני פשוט נמשכת אליה? אני נמשכת לנשים? אני חושבת שזה מצחיק אותה לצפות בי מנסה לפענח את התשובה לכך עם כל מפגש בינינו.
החלל מרגיש דחוס ומעט מעופש. הריח מזכיר מערה לצד הים, עם הרבה לחות ואבן גיר.
"מה דעתך?" היא שואלת, פונה מהקיר לעברי. אני מסתכלת באזור בו היא התבוננה קודם לכן. לא בתמונה עצמה, אלא בחיבור בין הקיר לתקרה. נקודות ירקרקות של עובש מכתימות את הקיר המתקלף.
"זה מקום נורא לשמור בו ציורים." אני אומרת לה.
"זה יכול להיות מקום מצויין לשמור ציורים נוראיים." היא משיבה, ופוסעת לעברי. איך אני אמורה להשיב לדבר כזה? ההבעה שלה ניטרלית לחלוטין, אבל העיניים הכחולות שלה סורקות אותי בסקרנות.
"את מציירת ציורים נוראיים?" אני שואלת לבסוף, אחרי שאני מרגישה כמו חרק תחת זכוכית מגדלת לכמה שניות יותר מכפי שאני מסוגלת לסבול. היא מחייכת חיוך חד מידיי.
"אם אומר לך שכן, את תסרבי שאצייר אותך?"
"אם אחשוד שאת הולכת לנטוש את הציור שלי כאן? בהחלט." אני אומרת בפסקנות, ואני לא בטוחה שאני מתבדחת בנושא הזה. יש משהו מאוד מדכא במחשבה שהפרצוף שלי ישאר באסופת החדרים הזו, הקנבס יילך ויאגור נזק מים בזמן שהעובש מאכל את הפנים המצויירות שלי. היא ממשיכה לחייך, ולהתקרב. לבסוף כשהיא קרובה מספיק, היא שולחת יד לפנים שלי.
"אכפת לך?" היא שואלת בנימוס, אבל לא ממתינה למענה. אני מרגישה משותקת כשהאצבעות שלה עוברות על קו הלסת שלי, על השפתיים ועל הריסים. העיניים שלי נעולות על שלה, אבל היא לא מביטה בי כמו שמביטים באדם. מה היא מנסה להבין? את רקמת העור שלי, את גוון הצל שמוטל מתחת לעיניים שלי? כשאני מצליחה סוף סוף להתנתק מהשיתוק שכבל אותי, אני אוחזת בפרקי הידיים שלה ומנסה להזיז אותן מהפנים שלי.
"הלן." אני אומרת, משתדלת לא להישמע כועסת. למרות שיש לי סיבה לכעוס. זה היה גס רוח. והמבט הבוחן, הענייני שלה שסרק אותי כאילו אני עצם דומם, הוא היה מפחיד. ומרגש. "מה את עושה?"
לרגע היא עדיין מביטה בי, באותה הבעה ניטרלית וקפדנית בה היא בחנה את כתמי העובש על הקיר. רק אחר כך היא מביטה בידיים שלי, שאוחזות בפרקי הידיים שלה, כאילו נזכרת בעובדה שאני יצור חי ובעל מודעות, ומחייכת שוב. תוך מאית שניה, לפני שאני מספיקה להגיב, היא רוכנת ונושכת את אצבעות יד שמאל שלי. אני מרפה ממנה מיד וקופצת אחורה, והיא צוחקת בעיניים מבריקות. היא לא נשכה אותי חזק, קצת כמו נשיכת אזהרה של חתלתול. אבל הלב שלי לא היה מוכן לזה.
"אז את יכולה לעשות גם הבעה כזו." היא אומרת בחיוך מסחרר. מערבולת הרגשות שעוברת בי - אני רוצה לסטור לה, אבל אני גם קצת מרגישה התעלות שמשהו שאני עשיתי יכול לגרום לה להגיב ככה, וגם, היא נשכה אותי - נדחקת במהירות לירכתי המוח שלי.
"כשנושכים אותי." אני מסננת, אוחזת באצבעות שלי ובוחנת אותן. השיניים שלה השאירו סימנים עדינים, אבל הם בוודאי יעלמו בעוד כמה שניות. אני מסרבת להניח לידיים שלי או לקול שלי לרעוד. לא מפחד, או אדרנלין, ובטח שלא מהדקירות שאני מרגישה בתחתית הבטן שלי. "אל תעשי את זה שוב."
"הכאבתי לך?" היא שואלת, מתקרבת שוב. השיער שלה גולש מעט מטה שהיא מרכינה את ראשה להביט באצבעות שלי. אני מרחיקה את הידיים שלי ממנה, אבל היא תופסת אותן במהירות, בוחנת אותן. אני מרגישה קצת כמו ילדה קטנה ויבבנית, כי זה לא באמת כאב, זו הייתה ההפתעה. "אני מצטערת. אבל הפנים שלך באמת היו נהדרים."
אני מביטה בה בחשד, מנסה להבין אם היא מדברת על כך שבאמת הצחקתי אותה, כאילו היה מדובר במתיחה על חשבוני, או שהיא מדברת בתור אמנית. קשה לי שלא לחשוב על כך שעוד רגע היא עלולה לנשוך לי את האצבעות שוב, רק בשביל ההנאה האישית והקטנונית שלה, ואני מוכנה לחטוף אותן ממנה בכל רגע. למעשה, אני מתכוונת לעשות זאת ממש עכשיו, כשהיא מרימה את היד שלי קצת גבוה יותר אל הפנים שלה - ומנשקת את המקום אותו היא נשכה, העיניים שלה מביטות בי.
פיק ברכיים הוא מונח מעט מצחיק, בעברית. הוא גורם לי לחשוב על עצמות שנוקשות אחת בשניה. התחושה הפיזית שונה לחלוטין, כאילו עצמות, שרירים וסחוס נמסים לנוזל צמיגי שלא באמת נועד להחזיק את הגוף ביציבות. אפילו המרפקים שלי מרגישים חלשים מכדיי שאוכל לשלוף את היד שלי ממנה. אני משעינה את הגב שלי כנגד הקיר לתמיכה, ומרכינה את הראש בכדיי שהשיער שלי יכסה את הפנים שלי כמו מסך תאטרון. רגע אחד של פרטיות והגנה בכדיי שאוכל לעבד את מה שקורה כרגע ביני לבין עצמי, להתאזן. אבל היד השניה שלה מסיטה את השיער שלי כמעט באותו רגע בו הוא נופל.
"יותר טוב?" היא שואלת, השפתיים שלה מרפות מהאצבעות שלי. הלחיים שלי לוהטות, אבל אני חושבת שהיא שואלת ברצינות. לא בקשר לאצבעות שלי, אלא בכלל.
"זה לא כאב כל כך." אני אומרת בשקט. הלב שלי הולם כל כך חזק שאני מרגישה אותו בכל מקום. בגרון, במרפקים, בברכיים, בבטן, בין הרגליים. אני רוצה שהיא תיגע בי, ואני מפחדת ממנה. היא מתקרבת אלי עוד קצת, רוכנת מטה לעבר הפנים שלי. היא גבוהה מספיק בכדי שההפרשים בנינו יהיו כמעט מביכים בעבורי. היא קרובה מספיק בכדי שאוכל להריח את הריח של תה היסמין שהיא שתתה קודם לכן.
"להכאיב לך יותר בפעם הבאה?" היא שואלת ללא חיוך. זו כבר לא בדיחה. אני מביטה בה ומרגישה לא מאופסת, כאילו כל המחשבות בראש שלי הן ציפורים קטנות שתופסות לי בשיער ומטלטלות את הראש שלי מצד לצד. היא עצמה עדיין מחזיקה לי את השיער, למנוע ממנו ליפול על הפנים שלי. אני מרימה את הסנטר שלי בתנועה חדה.
"הלן - "
"תישארי ככה בדיוק." היא חותכת אותי, מרפה ממני, וצועדת אחורה לעבר השולחן. ואז -- אני לא מאמינה, היא תופסת עיפרון ואחד מהדפים שהיא הטיחה שם קודם לכן.
"הלן!"
"אל תשני את ההבעה שלך."
