היא מוזגת עוד קצת יין אל תוך הכוס שלי, עוד לפני שרוקנתי אותה, ואני מתלבטת האם להמשיך לשתות. אני עדיין בשלב המדויק הזה בו אני עדיין יכולה לחשוב בצורה יחסית לוגית, אבל העכבות שלי נראות הרבה פחות מוצקות. אחרי כוס שלישית, אני אתחיל לדבר שטויות, או גרוע יותר. אני אתחיל לדבר בכנות.
היא שתתה יותר ממני, אבל אני לא בטוחה עד כמה זה משפיע עליה. היא גבוהה ממני, ושותה לעיתים תכופות יותר, אז אני מתארת לעצמי שסף השיכרות שלה רחוק משלי. אבל כשהיא שותה, היא נראית יותר... היא. קצת כמו טווס שעד כה שמר את הזנב שלו סגור ומהודק, ועכשיו מאפשר לעצמו להתיר את הכבלים הדימיוניים, להרפות ולשחרר אותו בשיא יופיו. הקול שלה קצת יותר קטיפתי. העיניים שלה קצת יותר חודרות. היא פחות מקפידה לרכך את כל הזוויות החדות שלה. כשהיא מחייכת, זה לא החיוך הסגור שהיא מראה לאחרים. היא חושפת שיניים.
החלון פתוח, ואוויר קריר נכנס לחדר, גורם לווילון הלבן להתנפח אל תוך החדר כמו מפרש אוניה. כמה פרפרי לילה מרקדים סביב למנורה שעומדת לצד הספה עליה אני יושבת, והאלכוהול משכנע אותי להיות נינוחה מספיק עד שאני חולצת את הנעליים שלי, ומרימה את רגליי לישיבה נוחה יותר על הספה. היא כן אמרה לי לפני שעה בערך להרגיש בנוח, אבל לא חשבתי שאעקוב אחרי ההצעה הזו. שתי כוסות יין אחרי, אני מתחילה לקחת את זה לתשומת ליבי. מלבד הבקבוק, שני גביעי יין, מאפרה ושוקולדים, על השולחן גם מפוזרים מספר דפים עם סקיצות מהירות, מוכתמים בטביעות אצבעות שחורות וחסרות סבלנות. היא מביטה בי במבט חד, ואני תוהה לרגע אם היא הולכת לגעור בי, אבל כשאני מניעה את כפות הרגליים אוטומטית כדיי להחזיר אותן לרצפה, היא מניחה על אחת מהן את כף היד שלה במהירות, יד חמה ויבשה כנגד הקרסול שלי. היא כבר אפילו לא צריכה להגיד לי לא לזוז. בשלב הזה אני כבר כמעט מסוגלת לשמוע את זה לפני שהיא פותחת את הפה. בהטייה הקטנה של הסנטר שלה, באופן בו העיניים שלה מוצרות מעט במיקוד, מוצללות על ידי הריסים הבהירים שלה. אני מחזירה את הרגליים שלי לתנוחה הנוחה בה ישבתי קודם לכן, כריות האצבעות שלה מחליקות על פני העור הלבן לפני שהן מרפות ממני ומשאירות שובל כהה של פחם. יש בעדות הזו של המגע שלה משהו מעט מהפנט, וזה בשילוב עם הכבדות של היין גורם לי להרגיש שאוכל להישאר דוממת לאורך זמן בנוחות יחסית.
היא נוטלת את הגביע שלה ושותה את מה שנותר בו במהירות, כאילו מדובר במיץ תפוזים ולא ביין. אני עוקבת אחרי התנועות של הגרון שלה עד שהיא מניחה את הכוס על השולחן, ונוטלת את הספר הגדול שהיה מונח לצד הספה ושימש בעבורה בתור משטח קשה לדפים עליהם ציירה. ידיה מרפרפות במהירות בין הדפים שעל השולחן, עד שהיא מוצאת אחד לבן ונוטלת אותו.
"אל תזוזי." היא אומרת, מרימה פיסת פחם. אני לא זזה. אני אפילו לא מחייכת בתור תגובה, אחרי שננזפתי כמה פעמים במפגשים קודמים. לפעמים אני תוהה עד כמה זה באמת חשוב שלא אזוז בכלל, ועד כמה הדרישה הזו נובעת מזה שהיא פשוט רוצה לראות עד כמה היא יכולה למתוח את הגבולות שלי עם הדרישות שלה. אני יודעת שהתשובה היא לא מעט, אבל אני לא בטוחה שאני מעוניינת שהיא תדע את זה. לפחות לא כרגע. ועדיין, שוב האצבעות הארוכות האלו ממלאות את הדף שתחתיהן בקווים וכתמים כהים בזריזות שבה נגן פסנתר יוצר מוזיקה, יש מאין. שוב העיניים הכחולות שלה מביטות בי במבט קר ובוחן, סוקר ומיומן. האם היא רואה אותי? האם היא רואה אדם, בכלל? כשהיא מתבוננת בי ככה, אני מרגישה שהיא רואה אוסף של כתמים צבעוניים שמעניין אותה לפצח, כאילו הייתי חידה מסובכת. כאילו ברגע שהיא תשיג את ההבעה המדויקת, התנוחה הנכונה, רק אז הקיום הפיזי שלי יפסיק להטריד אותה כל כך.
רעש התפצחות מגיע מצד שמאל, ועננת ריח מחליא ממלאת את החדר. אני מסיטה את הראש במהירות לעבר המנורה, למרות שלפי הריח אני כבר יודעת מה קרה. אחד מפרפרי הלילה התרגש יתר על מידה והטיח את עצמו כנגד המנורה הלוהטת.
"אווה!" הקול שלה מצליף בי, והראש שלי נע על צירו כה מהר לעברה, כשכמעט ונתפס לי הצוואר. היא מתרוממת ממקומה, ומתקרבת אליי. הידיים שלה אוחזות בפנים שלי משני הצדדים, לוחצות קצת יותר מידיי על הלחיים שלי, והפנים שלה מאוד קרובות לשלי. "לא. לזוז." היא אומרת לאט, ובשקט. העיניים שלה ממסמרות אותי למקומי, וחום ממלא את תחתית הבטן שלי ועולה מעלה מעלה, לבית החזה, לגרון, ללחיים. לרגע אני מפחדת. לא בדיוק ממנה, אלא מהכוח שאני מבינה שיש לה עליי. אני מרגישה שאני חייבת להשתחרר מעט, לא רק פיזית ממש, אלא גם מנטלית.
"אני חושבת שאני אלך הביתה עכשיו." אני אומרת, והעיניים שלה מתרחבות מעט. הידיים שלה עדיין אינן מרפות, ואני לא בטוחה שאני רוצה שהיא תרפה. אבל היא שוב מביטה בי כאילו אני אדם. "שתיתי יותר מידיי יין."
"שטויות." היא אומרת ומרפה ממני, מתרוממת ממקומה. הקור הפתאומי שמחליף את המגע שלה משכנע אותי - לא באמת רציתי שהיא תרפה ממני. "בקושי נגעת בכוס שלך. הנה," היא נוטלת את הגביע שלי ומניחה אותי בידי, כאילו יהיה מספיק בכך לשכנע אותי. "תשתי כמה שתרצי, את יכולה להישאר לישון הלילה."
הצורך הפתאומי שלי להשתחרר מהשליטה שלה מתפורר מעט כשהיא מעלה את ההצעה הזו. אני סקרנית למה היא מתכוונת. זו לא הפעם הראשונה בחברתה שאנגלית גורמת למוח שלי לעבוד שעות נוספות. לישון בחדר אורחים כלשהו? לישון במיטה שלה? לשכב איתה? לרגע אשליות של שכרות ממלאות את הראש שלי. חיוך מלא שיניים לוחץ כנגד שד רגיש ומגורה. ריסים בלונדינים מרפרפים כנגד החלק הפנימי של הירך שלי. אצבעות ארוכות, גמישות וחזקות בין רגליי, מענות ומענגות.
"אני לא רוצה להטריח." אני אומרת, מנסה להתפקס לפני שהלחיים שלי יאדימו. "וגם אין לי פיג'מה או מברשת שיניים." אני מרגישה שזה מענה קצת מטופש לעומת ההצעה שלה, אבל אני חייבת לקרר את המוח שלי טיפה לפני שאתרגש יותר מידיי. אני עוד אסיים בדיוק כמו פרפר הלילה שאני עדיין מריחה סביבי.
"את רוצה ללכת הביתה כי לא הבאת פיג'מה?" היא אומרת והגבות שלה עולות מעלה, כאילו היא אינה מאמינה למה שהיא שומעת. אני מניחה שאף אחד עדיין לא השתמש בהסבר הזה בכדיי להסביר לה למה הוא לא נשאר. למעשה, מאוד קשה לי לדמיין אדם כלשהו, גבר או אישה, עוזב את הדירה הזו אחרי שהלן הציעה לו להישאר לישון כאן.
"כי..." הפה שלי מרגיש מעט יבש. אולי אני קצת יותר שיכורה ממה שחשבתי. "כן, כי אין לי פיג'מה, ומה שאני לובשת עכשיו לא כל כך נוח." אני מחווה על השמלה שלי.
הבעת הפנים שלה חוזרת להיות נייטרלית, ולרגע המחשבה שהיא תגיד בחוסר סבלנות 'טוב, אז תלכי הביתה.' גוררת בטפרים חדים את הלב שלי היישר למצולות. אבל היא לא אומרת את זה, במקום זה היא שותקת ובוחנת את השמלה שלי במשך כמה שניות שהולכות ומתארכות. "זו באמת שמלה יפה." היא אומרת לבסוף. "תעמדי לרגע?"
אני מרגישה חיוך נמתח על הפנים שלי. המחמאה הייתה משמחת אותי בכל מקרה, אבל חשבתי הרבה על מה אלבש לפני שהגעתי היום. אני שמחה שהיא אוהבת אותה. אני מתרוממת מעל הספה, מייצבת את עצמי בכדיי לא למעוד. "תודה!" אני אומרת. היא מחייכת אליי חזרה, ומסתובבת סביבי בכדיי לבחון אותה מהגב. היא מעט קרובה מידיי, ואני מרגישה את האצבעות שלה מרפרפות על כתפיי.
"הבד מרגיש איכותי." היא אומרת בשקט, קרוב מידיי לאוזן שלי מכפי שציפיתי. "אבל היא באמת נראית לא כל כך נוחה." אחת מהידיים שלה מונחת כנגד הגב שלי, והיד השניה מחליקה את הרוכסן מטה.
"היי!" אני מסתובבת לעברה אוטומטית, ומתרגזת על כך שהפסקתי אותה באותה המהירות. אולי היא רואה את החרטה או ההיסוס במבט שלי, כי היא מחייכת, ואוחזת בשתי כתפיי בעדינות, מסובבת אותי בחזרה עם הגב אליה ומתקרבת מעט יותר.
"אמרתי לך להרגיש בנוח כשהגעת." היא לוחשת כעת הישר אל תוך האוזן שלי, הנשימות שלה חמימות כנגד העור שלי. אני מרגישה צמרמורת עולה במעלה גבי, במיוחד כשהיא ממשיכה להחליק את הרוכסן מטה, ופרקי האצבעות שלה נוגעים קלות בגב החשוף שלי. "את רועדת." היא מוסיפה, וממשיכה להחליק את הזרועות שלי מתוך השרוולים, ידיים חמות ובטוחות כנגד עור ברווז. לאחר כמה שניות השמלה נופלת סביב כפות רגליי בשלולית כחולה. אני לא חשבתי על זה עד הסוף. לא חשבתי על הרגע בו אני אהיה לידה בתחתונים וחזיה בלבד, פגיעה ובלי אשליית הקימורים שהבגדים מעניקים לי, או הסנטימטרים הנוספים שהעקבים הוסיפו לגובה שלי. רק אני, מולה.
"כמה יפה." היא אומרת בסיפוק. האצבעות שלה עוקבות בעדינות אחר הסימנים שהשמלה הותירה אחריה סביב המותניים שלי, ואני מרגישה את הרעידות שלי הופכות לכוחניות יותר ויותר.
