אני אומרת דבר מה, אני לא זוכרת מה, וכנראה שהוא תופס את תשומת הלב שלה. אני אפילו לא בטוחה האם זה היה טיפשי או פיקחי במיוחד. כשהיא מטה את הראש שלה לעברי, לרגע התנועה נראית לי כל כך חדה ולא אנושית. כמו ציפור לבנה ופקחית שחוקרת בעניין פרפר שנחת לצידה. אבל כשציפור מטה את הראש שלה במהירות וחדות, לא גולש על הכתפיים שלה מפל שיער ארוך וחלק, בהיר כל כך עד שהוא כמעט לבן. העיניים שלה כחולות מאוד. היא בוחנת אותי, ואני מסירה את פיסת הלימון שנעוצה בדפנות המשקה שלי, וחוזרת להביט במעגל האנשים איתם שוחחתי עד כה.
"זה טוב?" אחת מהם שואלת בחיוך, מחווה לעבר הכוס שאני אוחזת בידי. אני נותנת לה אותה, ונושכת את פיסת הלימון. זו הסיבה היחידה שהרמתי את המשקה מהמגש בכל מקרה. החמיצות מעירה אותי קצת. אני לא ישנה הרבה בזמן האחרון. אני תוהה אם כל הקפה שאני שותה יגרום לכתמים בשיניים שלי. אמריקאים אובססיבים לשיניים מושלמות. השעה עדיין לא מאוחרת מספיק בכדיי שאוכל להתנצל על כך שאני עוזבת מוקדם, אבל קשה לי להתרכז בשיחה. אני מרימה שוב את המבט שלי מעל לכתף של א'. הציפור עדיין שם, מדברת עם אדם שאני מכירה.
ציפור הוא כינוי קצת מתעתע בעבורה, היא דווקא גבוהה ומלכותית. אולי דוגמנית לשעבר. אני סוקרת את הפנים שלה ומנסה להשוות אותם לשמות מוכרים, אבל שום דבר לא עולה לי. היציבה שלה נהדרת, זקופה ותמירה. אולי היא בכלל רקדנית?
היא כמובן מרגישה את המבט שלי, ופונה להתבונן בי שוב. הפעם אני לא מתעלמת. אני מחייכת חיוך קטן לעברה, ומנופפת אל האדם שהיא מדברת איתו. רואה? אני בכלל סקרנית בקשר אליך רק כי את מדברת איתו. לא בגלל שהמבט שלך קדח לי חורים בפרצוף לפני כמה שניות וגרמת לי להרגיש כמו חרק שעומד להיאכל. בן השיחה שלה מחייך לעברי חיוך רחב ומסמן לי לגשת אליהם. לא, לא, אני לא באמת רוצה לדבר איתך. אני מחייכת שוב, מעמידה פנים שלא הבנתי את המחווה, וחוזרת להביט בבני השיחה הנוכחיים שלי.
"חזק מידיי בשבילי." אומרת הבחורה שלקחה ממני את השתייה בצרידות קלה.
"רוצה לחפש משהו אחר?" אני שואלת אותה. אני חושבת שגם לי לא יהיה אכפת לשתות קצת דיאט קולה.
"כן." היא אומרת, מניחה את הכוס על אחד השולחנות הקטנים והגבוהים. "בואי נלך."
היא לפתע תופסת לי את היד באופן אסרטיבי שלא צפיתי ממישהי שאני מכירה עשר דקות בסך הכל. עדיין, אני זו שהצעתי ולא מאוד מפריע לי לשתף איתה פעולה, אז אני מניחה לה לגרור אותי לאזור של אחד הברים. המוזיקה הרבה יותר רועשת שם, וקשה לדבר, אז אני לא מתפלאת כשהיא עוצרת ומתקרבת לאוזן שלי כדיי לדבר איתי. "בעצם אכפת לך אם נלך לרגע למרפסת?" היא אומרת בדחיפות. הפנים שלה קצת חיוורים, ואני מנידה בראשי. התקף חרדה, אולי? מסיבות כאלו יכולות להיות מלחיצות.
הרעש והחום האנושי דועכים באופן משמעותי כשאנחנו סוגרות את דלתות הזכוכית מאחורינו. אנחנו לא היחידות במרפסת, אבל היא רחבה מאוד, ויש שם מעט אנשים. "את בסדר?" אני שואלת בדאגה. אני אפילו לא יודעת מה השם שלה.
"כן, כן, לא." היא אומרת בהיסוס, מעבירה יד בשיער שלה ונשענת כנגד המעקה. "מצטערת שגררתי אותך. הייתי צריכה קצת אוויר."
"זה בסדר." אני אומרת, מסתכלת על העיר המוארת מתחתינו. האמת שהאוויר הקר מעיר אותי יותר טוב מדיאט קולה. זה נראה שהיא מצפה ממני לשאלת המשך, אבל אני לא בטוחה מה אני יכולה להוסיף.
"אממ..." היא אומרת בלחץ, ממשיכה לגעת בשיער שלה. "אני חושבת שאני אלך עוד מעט. ראיתי את האקס שלי כאן."
אה הא.
"אני יכולה לחכות איתך בחוץ לאובר, אם את רוצה." אני מציעה לה. היא נותנת לי מבט אסיר תודה. אני מרגישה מעט מגוננת כלפיה, ואני עדיין לא יודעת מה השם שלה.
עשרים דקות אחרי, ההרפתקאה של הערב מסתיימת בנפנוף מרגש מבעד לחלון הרכב. אני נכנסת חזרה אל המסיבה ומביטה בצג הפלאפון שלי. עוד חצי שעה אוכל לחפש את המכרה שהזמינה אותי ולהיפרד ממנה, ואז גם אני אפליג הביתה. אני לעולם לא עושה את זה בשעה עגולה. תמיד עשר עד עשרים דקות אחריי, בכדיי שיהיה ברור שכל כך נהניתי עד שלא הבחנתי בזמן שעובר. אני פוסעת במעלה המדרגות, וכמעט בטוחה שאני מרגישה עיניים עליי. והחיוך החברתי שלי מוכן על השפתיים בעודי סורקת את הקהל אחר פנים מוכרות, אבל אף אחד לא ניגש אליי. מה האסטרטגיה שלי לשאר הערב? למצוא אדם מוכר נוסף לשוחח איתו עד שאלך, או לחזור למרפסת ולעבור על אימיילים?
בגלל שהמתנו כמה זמן לאובר, הגוף שלי עדיין מרגיש קר מידיי מכדיי שארצה לצאת שוב אל המרפסת. אבל ישנן כמה פינות ישיבה נוחות למראה, והווליום של המוסיקה לא נוראי שם. אני חושדת שהאזור הזה נועד לזוגות, אבל אני כמעט בטוחה שאני לא אהיה היחידה שמשתמשת בו בתור פינת עבודה זמנית באירוע הזה. אני פוסעת מייד אל האזור, ומחליקה אל תוך אחת הספות. הספה כל כך רכה שאני מרגישה את עצמי שוקעת פנימה, ובכלל לא מתחשק לי להרים את הפלאפון. הדבר היחיד שמתחשק לי להרים זה את הרגליים בכדיי להתכרבל בקן הרך הזה. אני לא אעשה את זה, כמובן. לכל היותר אעצום את העיניים לכמה שניות. כן.
'תתעוררי' מאותת לי קול פנימי קטן, שאני מתעלמת ממנו לכמה זמן. כשאני פוקחת עיניים, היא יושבת לידי.
בניגוד אליי, היא לא היססה להרים את הרגליים שלה על הספה. היא הגדילה לעשות ואפילו הורידה את נעליי העקב שלה, ועכשיו שתי הרגליים שלה ספונות תחתיה כמו בת אצולה אירופאית בפיקניק מהודר ביער. הזרוע שלה, ארוכה ולבנה, שעונה כנגד קצה גב הספה, והפנים שלה שעונות כנגד הזרוע שלה. העיניים הכחולות שלה מביטות בי. זה מרגיש קצת סוריאליסטי, ופולשני. זו כנראה אשמתי, אם החלטתי לנקר במהלך מסיבה, אבל אני לא רואה סיבה להביט בי כאילו הייתי סרטון הסברה על הסכנות של שימוש יתר בקפאין. הייתי מצפה שעכשיו שהתעוררתי והבחנתי בה היא תפנה מבט בנימוס, אבל הציפייה הזו מתפוגגת לאחר כמה שניות.
'תגידי משהו.' אני מנסה לצוות עליה בדממה במוח שלי. זה מרגיש גס רוח מצידה לצפות שאני אהיה זו שאשבור את השתיקה. אני כמעט מתפתה להתרומם ולעזוב בזריזות את האזור, אבל אני לא יודעת מי היא, ומתי אתקל בה שוב. אני מאוד נזהרת לא להשאיר רושם רע על אנשים במסיבות כאלו. אולי היא שיכורה. אולי היא לקחה משהו. אבל המבט שלה, וההבעה שלה, נראים בהירים וחדים.
"יש לי משהו על הפרצוף?" אני שואלת לבסוף, מנסה לכפות על הפנים שלי הבעה ידידותית. מנסה.
"את מאוד יפה." היא אומרת לי. הקול שלה צלול, מלא בביטחון, והאנגלית שלה מאוד אמריקאית. אני מבינה שהצבעים שלה תעתעו בי, ושהייתי בטוחה שיהיה לה מבטא צפון אירופאי. היא תופסת אותי לא מוכנה כשהמילים שלה שוקעות, ואני מרגישה את המתח בכתפיים שלי מרפה מעט.
"תודה." אני אומרת, הפעם החיוך שלי יותר כנה, ואני מרגישה מעט יותר ביטחון כשחוסר הוודאות מתמוסס מעט. עוד מעט היא תיתן לי כרטיס ביקור, תשאל במה אני עוסקת, תספר על מה שהיא עושה, ותציע לי ליצור קשר אם זה מעניין אותי. בהחלט משהו שיכול למלא חצי שעה לפני שאעזוב.
"אווה." היא אומרת מבלי להוסיף, מנסה את השם שלי כאילו הוא היה משקה חדש. אני מרגישה את השרירים שלי מתהדקים שוב באי נוחות כשחוסר הוודאות שלי חוזר.
"אנחנו מכירות?" אני שואלת בנועם. אנחנו לא מכירות. הייתי זוכרת אותה אם אי פעם נפגשנו. נראה שמשהו בתגובה שלי מעניין אותה, והיא סוקרת אותי במשך כמה שניות לפני שהיא עונה. ההבעה שלה כל כך ניטרלית, אי אפשר להבין ממנה כלום.
"ד' אמר לי." היא אומרת לבסוף. המכר שדיבר איתה. זה הגיוני.
"ד' הוא איש נהדר." אני אומרת לה בחיוך, למרות שעד כמה שאני יודעת ד' הוא לא איש נהדר. הוא איש ממוצע לחלוטין. "איך קוראים לך?"
"הלן."