|
|
|
אני אוהבת לחפור.
חלק מהאישיות שלי זו האהבה העזה שלי לכתיבה.
סוג של כמיהה לפורקן רגשי שהרי אין לי שום מקום להתפרק בו.
זה חלק מהבית שלי ואף אחד לא יכול לקחת את זה או להשיב את זה מלבדי.
אני לא מחזירה תבלוג.
אני מתה על נשיקות,
יש בהן כל כך הרבה רגש ותשוקה.
בימים אלו אין לי אף לא נשיקה אחת דומה לזו, זה כי אין לי רגש וככה בחרתי, באדם סגור ששונא להתנשק, במיוחד בציבור.
האהבה שלי אלייך ענקית ועצומה, אפילו שאתה לא מאמין בזה, או לי. למרות שהוכחתי יותר מפעם אחת.
אני זוכרת איך הרגשתי כשהייתי בין זרועותייך והתנשקנו נשיקות של אש תשוקה ובעירה.
אפילו בפעם האחרונה לפני שנטשת, חיבקת אותי ונישקת נשיקות שלא רציתי שייגמרו לעולם.
המחשבה על זה מחרמנת אותי. אני מסתובבת חרמנית וחושבת עלייך.
אוהבת אותך ארז.
עם משאית? או מטוס בואינג 747?
זה שורף לי את הנשמה מבפנים.
זה כמו שלוקחים לך את היכולת לשאוף ולנשוף.
הנשימה נעתקת. דקת דומייה.
הלב פועם יותר ויותר מנסה להתגבר על מחסור החמצן.
חשיבה מעורפלת.
תחושות שמציפות בגלים מתנפצים וכאב ראש אחד גדול.
מעדיפה לדרוס אותו עם משאית ולהמשיך ללחוץ על הגז ישר לתוך הים ולטבוע.
כוס עמק.
יש לי קטע כזה - לרצות אנשים.
בדרך כלל - אפילו על חשבוני.
יש לי עוד קטע כזה,
לרוץ פול גז על ניוטרל. משהו לא מצליח לעלות הילוך. נוסעים עם גז לשום מקום.
יש לי עוד קטע כזה,
אני מורידה את הבטחון העצמי של לתחתית כדי שלאנשים לא יהיו ציפיות לגביי ואז משם אוכל רק לעלות - שוב נטייה לרצות אחרים במחיר של עצמי.
הקטע האחרון שלי,
הוא שככל שהזמן עובר קשה לי יותר להיות אני וכך יוצא שאני מרגישה שאני נובלת לאט לאט.
בחיים הכל זה תזמונים.
מישהי פעם אמרה לי שכל מה שקורה לי זה מדויק עבורי.
אני לא יכולה שלא להסכים כי המשמעות של להיות חי זה לבחור בחירות שיכולות להשפיע בדרכים שונות.
מוביל אותי למסקנה שיש חלופות ואפשרויות מקבילות.
אני חושבת שאני לא מסוגלת לזוז רוב הזמן מאזור הנוחות שלי כי הנשמה שלי מדממת.
לפעמים אני מרגישה כמו מוצר פגום. תוהה איך בכלל מישהו הסכים להתחתן איתי.
אני לאחרונה מרגישה בעיצומה של מערבולת.
אני אף פעם לא יודעת לאן המערבולת תוביל אותי.
כשעברתי אונס - זה היה עם סם אונס.
אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול.
הוא נתן לי כולה כוס מים ואז 5 דקות אח"כ הייתי חייבת לישון. נרדמתי.
התעוררתי כשהוא מםשיט אותי מעליי עם ידיים באזורים אסטרטגיים.
כבר לפני זה למדתי להתנתק מסיטואציות, אז פשוט התנתקתי. מזל שזה נגמר מהר.
הוא התנהג כאילו כלום לא קרה. כאילו אני רציתי את זה. ממש לא. חסרת יכולת להתנגד.
היום שוב התנתקתי.
הראש שלי לא שם - אני לא שם.
זה גורם לי לתהות איפה אני הלכתי לאיבוד ואיך אני שבה הביתה.
אז יום הוא יום כזה.
הכל משתבש, הכל נהרס.
רע.
פשוט רע.
אבדן מצב רוח
עם תוכן.
מילים על דף לבן. ריק.
מילים של רגש, תחושות שמתפרצות מתוכי.
ייתכן והכל בראש, אבל לא זו הפואנטה?
מישהו היום שאל אותי מה חסר לי.
עניתי את מה שנראה לי כמובן מאליו - תקשורת.
תגובתו:
"זה הדבר הכי חשוב.
רגש, תקשורת מוחית, חיבור מוחי, זיון מוחי".
הוא צודק.
ואני נותרתי תוהה למה בחרתי להתחתן ללא זה.
ואז אני עונה לעצמי,
כשבחרתי להתחתן הקרבי חתיכה מעצמי ומהחופש שלי (והיה יותר מדי חופש) בשביל להיות בסוג מסוים של ביחד.
זה מתחבר לשאלה שהוא שאל אותי לאחרונה, אם גברים אחרים עושים לי את זה ברחוב?
עניתי את האמת, אצלי זה לא עובד ככה.
אם לא תפסת את הראש שלי, אני בכלל לא שלך, זה הכל הצגה אחת גדולה.
מה שלא אמרתי לו - זה שלו אין את הראש שלי....
על הלב אני בכלל לא מדברת כי כפי שניכר בפרופיל - אין לי אחד כזה.
אני אוהבת אותך.
אהבתי אותך מהפעם הראשונה שנפגשנו. אוהב אותך עד יום מותי.
אהבתי אותך כשצחקת עליי.
אהבתי אותך כשהכאבת, פצעת, שיסעת, חתכת והשארת אותי מדממת לבדי על הרצפה הקרה אל מותי.
אני יאהב אותך עד הנשימה האחרונה שאקח, תהיה איפה שלא תהיה.
רק תהיה מאושר.
שלך לנצח.
YourAngel-
