אני בחורה שמנמנה, תמיד הייתי.
חלק בי תמיד שאף לרזון כי בעיניים שלי כמו שפורש זו המכונית המושלמת עלי אדמות וכך מכונית צריכה להראות, אותה תפיסה יש ביני לבין עצמי על הגוף שלי.
תמיד חיפשתי אשרורים חיצוניים להיותי סקסית על אף שתמיד ידעתי שנוטף ממני סקס אפיל.
יש משהו באנרגיה שאני משדרת, מכיוון שאני אישה חזקה, שמאוד מרתיע גברים.
זה מרתיע כפליים מכיוון שיש לי מראה תמים ונאיבי, ילדותי משהו, שגורם למי שמולי לחשוב, רגע, למה לי להשקיע בילדה נאיבית ותמימה כזו.
יחידים בודדים
אלו שהם כמוני - אלו שמסתכלים עמוק עמוק בלבן של העין, קולטים את העומק והמעבר של מה שיש מולם.
אני לא צריכה לכתוב להם שאני טוטאלית בפוטנציה, הם כבר יודעים את זה.
אני לא אוהבת להארחך בהסברים, תנוחות, אהבות שלי.
המהות אצלי קשורה באדם שנמצא לידי ולא באקט עצמו.
מנטאלית ,
כבר אמרתי? עומק, כבר כתבתי?
ובכלל רציתי לכתוב פוסט על התהליך שאני עוברת בלקבל את עצמי, ללא קשר למידה שאני נמצאת בה.
המזל שלי בחיים זה שאני רחוקה מכיעור, על אף היות יופי עניין סובייקטיבי.
מישהו אמר לי שאני פורחת.
אני חושבת שיש בזה מן האמת, ולו מכיוון שאני עובדת על לקבל את עצמי היום ולא את המקום שבו הייתי רוצה להיות שמרגיש לי רחוק קדימה.
