המקום הכי נמוך בעולם
שוקעת לתוך עצמי, נמרחת על הקרקעית.
שוחה באגם הדמעות שבכיתי.
לבד.
המשענת שהייתה לי עמוד תווך - נשברה.
נתלשתי מהמוכר,
מהידוע, מהעשייה.
לתוך עולם לא נודע.
הכל חדש, ריק מתוכן.
כל העבודה הקשה יורדת לטמיון.
איפה היד שהבטחת שתושיט לי.
איפה התמיכה, ההכלה, איפה המשפטים
אני כאן בשבילך
דברי אליי אני מקשיב לך
אני מחכה לך, צריך אותך, מתגעגע.
מילים ריקות מתוכן.
ברגע האמת - אכזבה מהדהדת.
הזמן המושלם לקחת תחליף.
להדהד לי שעכשיו כשיש תחליף יש פנאי לחשוב על משהו בשבילי.
תמיד יש גזר רק אם מגיע מקל.
אז קם הגזר והכה את הגנן עם המקל עד זב דם.
ואז חסם אותו וחסם לו על הדרך כל אפשרות להתנגד או ליצור קשר שוב.
כי לפעמים צריך לדעת מתי להגיד די,
מגיע לי את מה שאני רוצה ואני הולכת להשיג את זה.
אז שקופה?
כבר לא, אני שווה זהב בטונות.
אז כן,
התקופה הכי קשה שחוויתי,
אני עם ילדים והמון אנשים,
בתוך בית שהוא למעשה כלוב מזהב (כלוב הכי יפה שתראו אי פעם) אבל עדיין כלוב,
מדינה זרה
בלי רכב
בלי שגרה
בלי ספורט
בלי חוגים
בלי לרקוד ולשמח את הנפש
אבל עם הרבה הבנה שמגיע לי לקבל לפחות חצי ממה שאני נותנת.
יש לי המון מה לתת,
יש קונים?
