אז ככה,
גדלתי בבית שבו אמא שלי הייתה סוג של טום בוי. אפשר לומר שעד היום היא מהווה אצלי סוג של אישה אנטי טיפוח (והיום זה עוד משופר לעומת פעם פי מיליון).
במובן מסוים אפשר לומר שהיא עדיין.
אבא שלי הוא מושא ההערצה שלי ותמיד היה מודל לחיקוי אצלי(ממש לא מיני!).
להשתמש בd.o.d הייתי צריכה ללמוד לבד, לבקש לקנות לבד. למדתי בדרך הקשה שקיים מוצר שכזה. (לא היה גוגל פעם).
כל שאר הדברים שקשורים להיגיינה, קרמים וכו', לא ידעתי על קיומם.
אני זוכרת שהגבר הראשון שהייתי איתו תמיד התלונן שאני לא מורחת קרם ידיים, התביישתי להגיד לו שאני לא יודעת מה זה והייתי בת 18.
מאז גדלתי, תודה לאל,
לימדתי את עצמי הכל,
עבדתי הזעתי ועמלתי על מנת להצליח לקנות לעצמי את שלל הדברים שהרגשתי שיש לי בהם חסך.
עד לרמה שהפכתי למיני סופר פארם כי תחושת המחסור אצלי הייתה איומה.
אני לא מהבזבזניות ואני חושבת הרבה לפני שמוציאה כספים, בעיקר על עצמי (שזה לא להיט).
אך בהחלט מקפידה על היגיינה וטיפוח, אני בקושי מתאפרת אמנם כי זה מרגיש לי כמו מסכה מעיקה אבל בהחלט משקיעה.
סתם, מחשבות לעת ליל מפי.
-Angel-