יש ימים כאלה. אין לי מושג מי נגד מי. עסקה שנרקמה, מתפוררת לנגד עיני עוד לפני שהצליחה לנסוק. השוק אחוז תזזית בצורה שקשה לי לזכור. במקום להתנהג כמבוגר האחראי, הוא נוהה בקרבה מוגזמת לשמש, למטח, ולמניות, ואנחנו קובעים שיאים שליליים עם הדקה. בימים ההם אין מלך. אין הישר בעיניו יעשה. בסין העממית עוד שוקלים אם להוציא מהבוץ את אוונגרד, חברת 300 מיליארד דולר, שנקלעה לקשיים. החלטה להשאיר אותה לגורלה לקץ הימים עשויה לגרור את כולנו לסחרור חדש ואימתני. גם הבנק הפדרלי עוד מתלבט. וכשהם שם מגרדים את המצח, למשקיעים מתכווץ הארנק.
קפיטליסטית שכמותי לא יודעת נפשה ממצוקה קיומית. אני נחבטת בתוך האיזמים של עצמי ובא לי ללכת להתפלל על קברה של איאן ראנד שתשרה עלי קצת מתבונתה. או משהו. בחוץ משתוללת מאתמול רוח חזקה מהאלפים שמעיפה לי את המח לאזורי דמדומים. אני רוצה ליצור לעצמי חלל חדש ובלתי משומש. ליצוק לתוכו קיום אקראי ולקרא לו בשמות שרק אני אדע לבטא. והשמות האלה יגדירו את מהותו של הקיום. אני לא בטוחה ששולחן יהיה שולחן. אני לא בטוחה ששוט יהיה שוט. אני לא בטוחה שימין יהיה ימין. אני לא בטוחה שמה שהיה אתמול, יהיה גם מחר.
אני מוצאת את עצמי כמהה לסוכריות על מקל סגולות וצהובות, ושמבלולו בצבעי ניאון מחרידים, אבל נפלטת אל הביטוי המונוכרומטי שלי.
ונשכחת שם.
L
