זו העונה הזו של מסורות שוויצריות שבעיקרן מעבירות את הזמן עד שיהיה הגיוני ממש לחגוג את אורות הכריסטמס, נניח מתחילת דצמבר.
אז מה עושים כשבחוץ השקיעה כבר בחמש. העננות הכבדה לא זזה לשום מקום. ממטירה ללא הרף ומכסה תמידית את כל הכוכבים. חושך של אופל בשעה חמש וחמישה. ארבע מעלות בחוץ, אבל שלג עוד לא מאיר את המדרכות?
ממציאים דרכים להאיר את הלילה.
נניח, לקחת לפת מסריחה שאין לה שימוש מלבד, לגלף אותה במסירות אין קץ, לתחוב בה נר קטן, לתת לאירוע שם נחמד של ילדים זכים ותמימים, כזה Räbeliechtli (בתרגום מילולי, האור הקטן של הלפת), לעטוף את הילדים באופן שישרדו מצעד לילי של ארבע מעלות במשך שעתיים, ולצעוד בעיבורו של הכפר עם כל הילדים והוריהם המתרגשים מגילוף העור.
(שיעור קצר בשוויצרית- כשרוצים לומר על משהו שהוא חמוד, חביב כזה, מוסיפים לו 'li' בסוף. נניח במקום Haus, נגיד Hüüsli- ל'בית קטן', או Ängeli למלאך קטן. נניח במקום, אבוש, בשוויצרית היינו אומרים, 'אב-לי'. שזה אם תחשבו, כמו אבא-לי. או אבא שלי : ) )
בכל מקרה אז סיימתי לגלף את הלפת לאירוע הלילה. ואני מקדימה את החגיגות, וכיאה ללפת מגולפת, מתפשטת לכבודה ושרה לה על אורות קטנים וסטיות גדולות;
“ Räbeliechtli, Räbeliechtli, wo gaasch hii?”
I de dunkle Nacht, oni Starneschii,
da mues mis Liechtli sii. »
“Räbeliechtli, Räbeliechtli, where are you going?”
In the dark, starless night
my light must be. »
