כבר כמה ימים אני רוצה לכתוב על הגאון הצדיק שהלך מאיתנו לבית עולמו בסוף נובמבר והאריך 100 שנים טובות וציניות להחריד, הנרי קיסינג'ר. כנער שברח מגרמניה לארצות הברית והשכיל לבסס את מעמדו כמזכיר המדינה של ניקסון. באופן מפתיע הוא שימש בתפקיד רק ארבע שנים, אבל בזמן הקצר הזה הצליח ליצור לעצמו שם, מותג, בתחום יחסי החוץ של ארהב. כולל לקטוף פרס נובל על הדרך ולזרוק להם אותו בחזרה. בקיצור, איש כלבבי. אם קיים דבר כזה פאסון, הרי שקיסינג'ר נולד עם ערימות ממנו וההתערות בחברה האמריקנית לא הקהתה את האיפוק, ההתבודדות והציניות המדוייקת שלו. לא, זה לא מה שאנחנו רואים כאן לפעמים. מן טמטום מקומי של פוסטמות בהתהוות. אצל קיסינג'ר זה היה זוהר באור נגוהות של גאונות שאין בילתה. אפילו הסינים קנו את זה. כדיפלומטית לשעבר, אני יודעת כמה יזע מוכמן נדרש כדי להזיז אבנים קטנות ממקומן.
כך קיסינג'ר תיאר את עצמו ואת הצלחותיו באחד הראיונות:
"הנקודה העיקרית נובעת מהעובדה שתמיד פעלתי לבד. אמריקאים אוהבים את זה מאוד. אמריקאים אוהבים את הקאובוי שמוביל את רכבת העגלה כשהוא רוכב קדימה לבד על סוסו, את הבוקר שרוכב לבד אל העיירה, הכפר, עם סוסו ותו לא. אולי אפילו בלי אקדח, כי הוא לא יורה. הוא פועל, זה הכל, בכך שהוא נמצא במקום הנכון בזמן הנכון."
גם אני אוהבת, הנרי שלי, גם אני אוהבת.
RIP Dear Henry
