אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַתִּיךְ
רֹאשִׁי בַּמֵּיתָרִים,
לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ
לִכְתֹּב שִׁירִים.
לְהַשְׁחִיר
אֶת פָּנַי.
לְהַשְׁחִיר
אֶת הַנְּיָר.
כתב אבות ישורון. ובאופן נדיר אני מצליחה להבין מה שמשוררים רוסים גדולים מנסים לומר למי אפסיים כמוני. ואני רוצה להתיך ראשי בכל מה שנראה שעשוי לקבל אליו את הטרלול המזוקק שהתנקז שם כמו נוזלים בברך זקנה. אז הוא שוב שולח קואורדינטות למלון חסר חיים בשיפולי שדה התעופה של ציריך. בבוקר הוא לוקח טיסה לוגאס ונדמה לי שהוא מנסה למתוח את גבולות וגאס למבואותיה של ציריך. מה שיקרה שם לא יצא משם הגם שהחדרים צפופים, והקירות דקים. באופן מפתיע השירות דוקא יעיל ואני מוזגת לו מהקולה לתוך הוויסקי הזול שהגיע בזריזות. זול ודוחה ומסריח זה כאן. ואני כובשת במבוכה את תחושת הגועל שעולה בי. אבל היא כנראה מבצבצת בלי שליטה ונראה שהוא רווה נחת מן הידיעה שהקונטרול פריק שלמולו מאבדת גובה ככל שהערב מתקדם והביוב צף. כדי למקסם את תחושת הזרות, המיאוס והבחילה, הוא מוביל אותי לרוף טופ מוזנח ומעשן עוד סיגריה. זה הגיוני כשבחוץ 3- שמרגיש כמו 33-, והוא מרים את החצאית המכסה טפח ובמקביל שולף זין ישירות לתוך הלוע שלי. כשהוא דייק כמה ימים לפני, ״תתלבשי כמו ילדה טובה. ילדה טובה אסירת תודה, צנועה וענווה. פשוט כמו שבחורה נחמדה שגדלה היטב צריכה להיות לבושה. בעיניים שלי.״ הכישלון נכתב מראש. מה שנקרא, epic fail. אבל אני בתקופת אימון לציות עיוור ואני לא מתכוונת לוותר או להניח מראש לאתגר. אני לומדת ללכת. בפעם האחרונה שלמדתי ללכת בגיל שנה וחצי, זה כאב פחות. אני לומדת ללכת. לשרת בלי לשאול. לציית בלי לצייץ. לצמצם נוכחות קיומית שהשתלטה עלי בלי סיבה טובה. וודאי בלי הצדקה. בינתיים הורדתי עוד חצי קילו אבל אני כבר לא מודאגת. זה שאריות חשיבות עצמית שהיו צריכים לעוף מזמן. הייתי רוצה להתיך את ראשי עם כל מה שישאב אליו את הדבר הבלתי הולם שנהיה ממני. אבל בינתיים אני רק כותבת. זה לא יעשה אותי שימבורסקה או סילביה פלאת׳, אבל זה יעביר את הזמן בטבעיות עד שהוא יחזור מוגאס.
