הוא מוליך אותי במעלה הרחוב בעיבורה של לוצרן, ומבקש שאסתכל למעלה. זה לילה נקי והדבר היחיד שמטנף את הנשמה שלי היא הסיגריה ה- 6528 שהוא שולף לאותו ערב. בקצה המבט מרצד שלט מלון מונטנה ההסטורי שנפתח בשנת 1909 בסגנון אר-דקו. כמו רוב הדברים שקרו רגע לפני המלחמה הראשונה ההיא. והוא, כמו בכל פינת רחוב, פינת עניין, פינת מוזיאון, פינת מוזיקת שוליים צורמת, אני רואה את הניצוץ שנדלק בעיניו. הוא מתחיל לספר איך פעם, לפני מאתיים ושבע שנה, הוא זכה לומר למרים מקבה, גברת מקבה מה נראה לך שאת עושה עם התיק הזה במעלה המדרגות האר-דקואיות של מלון מונטנה. תביאי לי מייד. והיא מדדה כבר אז את המטר תשעים הגדול שלו במבט מבטל, וצחקקה לעצמה רגע לפני שנפחה נשמתה באיזו הופעה באיטליה. נדמה שאין שום צומת, או דרך שאינה צומת, שהוא לא חווה בה באגביות אלגנטית אירועים שרובנו לא נחווה גם בשלושים מעגלי חיים. והכל מתוייק ומתועד בין האונות האינדונזיות האלה שלו, ונשטף החוצה אל הילד ההולנדי הזה שרוצה לשים אצבע בסכר. ולפעמים נדמה לי שאותו ילד הולנדי גדל להיות מאסטר שוויצרי והאצבע הגדולה שלו כבר לא רוצה למנוע משטף אדיר לבוא ולהטביע אותנו במהומה גדולה.
אחר כך אל מול נוף לוצרני מובהק הוא שולף פיג'מה ורודה מכוערת.
וזהו. מכאן אני כבר לא זוכרת כלום.