מפתיע אותי, ואולי מעט מביך, להיווכח לפעמים עד כמה ומה אני מוכנה לעשות בעבור הבוס שלי. הוא מצייץ ואני מתייצבת על הצ׳ט והעולם יכול להשרף. אין בית, סופש, זיונים, ילדים, שחי-מפשעת-שפם, אין חולה, אין חופשה, אין ספתא שלי התחלקה על בננה, אין הכלב אכל לי את האוזנייה, אין באמת כלום מלבדו. אני לא בטוחה מתי זה קרה לי איתו. אנחנו צמודים אחת לתחתו של אחר, שלוש וחצי שנים. לא זמן שיכול להעיד על קשר מיוחד או חריג. עברנו יחד נסיקות והתרסקויות. הייתי שם כשהוא היה מיליארדר וחצי, והייתי שם לא פחות כשלא היה ברור אם הוא יצליח להחזיק את החברות בבעלותו (חלק אכן לא). וכשאני חושבת על מה שעברנו יחד, על העובדה שאני שוב שומעת אותו מחייך ומלא אנרגיה ועזוז בימים ירוקים שכאלה, וזה מקפיץ לי את הנשמה, אני מבינה שאני מחוברת אליו בנימים של דאגה הוליסטית כנראה. אז נכון, העזוז שלו אומר שאני כבר שבוע לא ממש ישנה, לא ממש אוכלת, ולא ממש עושה הרבה לבריאותי, לבד מירוק מסך וירוק עשן. ולא קל לנשום ולא קל לחשוב ומאוד לא פשוט לחכות. אבל נדמה לי שהחיים המטורפים האלה לצידו, מכריעים כמעט כל שכרון חושים שהכרתי. ואני אומרת לו, G, בא נלך לאט. לאט הפעם. אבל עד שאני מסיימת עם ה-ם של ׳הפעם׳, הוא כבר המריא עוד 25% במעלה הגרף ואין לי ברירה אלא לעוף אליו. ועליו.
וזה, כבר לא חדש. אבל אני מסמפטת אותו, אז למה לא בעצם;
The green today is yet so pale
The gray today is heavy stormy gray
A hint of black
with no whiteness for our bail
The day is troubled with violent storm
The one past is today well, long gone
A hint of light
with no here and now at sight
You crave and fight this breathless nights
You hardly think through morning light
Windbitten girl
And he makes you pant for more and more
you fail to find a peaceful shore
But today's green is ecstatic green and sweety sore
Yet past breaks slowly fade away
I'd rather join his pirate ship and humbly obey
