פעם בכמה שבועות אני עושה לעצמי הפוגה יזומה. או, לשם הדיוק, מקלחת מסמרים כפויה. אני יושבת עם עצמי במשך שעה בדיוק ומקדישה את כולי לצפייה בזכרונות ה- 07.10. שעה בדיוק. אין קפה. אין הודעות. אין מסכים אדומים וירוקים. אין ילדים. אין כלב. אין בנזוג. אין אוכל. יש רק את הלב שלי, העיניים, האוזניים, והעדויות. כאן בשוויץ החיים נוחים. טובים מכדי שאוכל להרשות לעצמי לשכוח מאיפה אני באה ולאן אני מבינה שכנראה כבר לא אחזור. גם לפראג לא אחזור. אין לאן לחזור. אבל, להעכיר את צבעי הניאון בנשמה אני חייבת. אחרת זו התאבדות של כל מה שידעתי. של כל מה שקשור בי שנשאר שם. כל מה שגם עבדתי בעבורו כשרק עזבתי. דיפלומטיה אכזרית של ראשים מנוונים.
אחרי זה אני בוכה הרבה כי האמנתי בכל ליבי שבעוד 30,40 שנה אחזור לגדל זיקנה מפוארת בישראל. והיום, היום אני כבר בספק גדול לגבי זה. בערב הילדים יחזרו הביתה מבית הספר וישאלו שוב בפעם המי יודע כמה, בתערובת בלתי נסבלת של עברית אנגלית וגרמנית, מתי נוסעים כבר לבקר את סבא וסבתא.
אני אעמוד בפינת החדר, ידיי שמוטות, ראשי מטלטל מצד לצד, ואמלמל,
״אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת״.
ואז אני פותחת את ספר הזכרונות שלי עצמי. מהשנים הראשונות אחרי המעבר. התפקיד חייב נסיעות תכופות ואני התרפקתי על כל אחת מהן כאילו מעולם לא הייתי. וכאילו לא היה ברור שאני חוזרת עוד שנה גג. ההתרגשות הספציפית הזו היתה סם החיים בעבורי אז. 17 שנה עברו. ושיט שאי אפשר לדמיין. אבל צריך לעצור פעם בכמה זמן לזכור.
