שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Resistance level

לפני 3 חודשים. 6 במרץ 2024 בשעה 9:22

פעם בכמה שבועות אני עושה לעצמי הפוגה יזומה. או, לשם הדיוק, מקלחת מסמרים כפויה. אני יושבת עם עצמי במשך שעה בדיוק ומקדישה את כולי לצפייה בזכרונות ה- 07.10. שעה בדיוק. אין קפה. אין הודעות. אין מסכים אדומים וירוקים. אין ילדים. אין כלב. אין בנזוג. אין אוכל. יש רק את הלב שלי, העיניים, האוזניים, והעדויות. כאן בשוויץ החיים נוחים. טובים מכדי שאוכל להרשות לעצמי לשכוח מאיפה אני באה ולאן אני מבינה שכנראה כבר לא אחזור. גם לפראג לא אחזור. אין לאן לחזור. אבל, להעכיר את צבעי הניאון בנשמה אני חייבת. אחרת זו התאבדות של כל מה שידעתי. של כל מה שקשור בי שנשאר שם. כל מה שגם עבדתי בעבורו כשרק עזבתי. דיפלומטיה אכזרית של ראשים מנוונים.

אחרי זה אני בוכה הרבה כי האמנתי בכל ליבי שבעוד 30,40 שנה אחזור לגדל זיקנה מפוארת בישראל. והיום, היום אני כבר בספק גדול לגבי זה. בערב הילדים יחזרו הביתה מבית הספר וישאלו שוב בפעם המי יודע כמה, בתערובת בלתי נסבלת של עברית אנגלית וגרמנית, מתי נוסעים כבר לבקר את סבא וסבתא. 

אני אעמוד בפינת החדר, ידיי שמוטות, ראשי מטלטל מצד לצד, ואמלמל,

״אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת״. 

 

 

 

 

ואז אני פותחת את ספר הזכרונות שלי עצמי. מהשנים הראשונות אחרי המעבר. התפקיד חייב נסיעות תכופות ואני התרפקתי על כל אחת מהן כאילו מעולם לא הייתי. וכאילו לא היה ברור שאני חוזרת עוד שנה גג. ההתרגשות הספציפית הזו היתה סם החיים בעבורי אז. 17 שנה עברו. ושיט שאי אפשר לדמיין. אבל צריך לעצור פעם בכמה זמן לזכור.

 

 

שלג באביב - נוגע ללב.
לפני 3 חודשים
Shish​(שולטת) - שעה שבועית. אני צריכה לשקול את זה. אבל לך יש משמעת עצמית גבוהה משפגשתי מעולם בערך, לא בטוחה שאצליח לסתום את הסדקים שדרכם המחשבות והזיכרונות מתחמקים פנימה ומאפירים חלומות. אפר ועפר. זכרונות מלפני. זה האנטי-דוט? בחודשים האחרונים זה בעיקר תחושת נוסטלגיה שלא תחזור. סעמק.
לפני 3 חודשים
ve-ra{Q} - נוסטלגיה שלא תחזור זה מדויק. את כמובן מבינה.
שעה שבועית זה קשוח. זמן ההתאוששות גדול. קשה לי לחשוב אם יכולה להרשות לעצמי את זה. אשקול.
לפני 3 חודשים
פייה{O} - לא מבינה איך *זה* מה שיחבר אותך לשורשיך.
למציאות פנים רבות. להישיר מבט דווקא לשיא הזוועה תורם בעיקר לדיכאון תהומי ויאוש, ולא עוזר לאף אחד.
אנחנו צריכים יותר תקווה ושפיות פה.
לפני 3 חודשים
ve-ra{Q} - סליחה אולי לא הובנתי נכון. זה לא מחבר לשורשים. אינני זקוקה לעזרים כדי להתחבר לשורשים. זה יחבר אותי לאסון. כדי לא לשכוח.
לפני 3 חודשים
פייה{O} - את צריכה את זה כדי לא לשכוח?
הלוואי עלי…
לפני 3 חודשים
CharlieI{Lotus} - אני חושב שהכיוון שלי תמיד היה לתיקון*, ופחות לזכרון השבר.
לעזור בתיקון אפשר גם משם, כי רוב מה שחסר הם רעיונות, ואולי חמלה כללית.

*תיקון לא אומר להחזיר לקדמותו, אלא להחזיר לתפקוד סביר.
לפני 3 חודשים
ve-ra{Q} - אני חושבת שהעובדה שפחות מדי מתעסקים בשבר ויותר מדי מתעסקים ב׳תיקון׳ מהיר, היא בעוכרינו
לפני 3 חודשים
CharlieI{Lotus} - לא אמרתי מהיר. לא אמרתי שאני מבטל את זכרון השבר.
רק אני מעדיף להשקיע יותר במי שחי מאשר קידוש המתים ופולחן השכול והקורבנות.
לפני 3 חודשים
ve-ra{Q} - כדי ליצור סיכוי לחיים טובים למי שנשאר צריך להתעמק יותר בלמה מי שמת, מת.
לפני 3 חודשים
Riser​(שולט) - לא בטוח שיש זמן לעצור ולהתעמק, ולכן בעת הזו עושים הכל יחד, בוכים ונלחמים, מנצחים ומתאבלים, ולרגע לא שוכחים על מה ולמה.....


"ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מיזה אנחנו לא צריכים"
לפני 3 חודשים
-Birdy- - הבלדה לעוזבת הקיבוץ.

כמו שסבתא יכולה פתאום לא להיות כל כך זמינה...גם דברים אחרים, משותפים לך ולכאן יילכו ויצטמצמו, עד שלא תצטרכי לעשות לעצמך יום השואה כדי לזכור למה את שם.

אבל את תמיד תהי רצויה פה, רק שתדעי !
לפני 3 חודשים
mi_555 - פוסט עם הרבה עצב. אם זה חדר היין שלך אשמח להצטרף לשתיה
לפני 3 חודשים
פרלין​(נשלטת){ש} - לא מתנו. אנחנו עדיין פה, לגמרי בחיים.
לפני 3 חודשים
ve-ra{Q} - 💪🏻
לפני 3 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י