יש דברים שמידת ההתאמה שלהם לפונקציונליות שלהם נגזרת בהכרח מן העובדה שנתפרו לדמות מסויימת. אין להם מידות או מספרים או גדלים קבועים. פשוט כי אין משמעות למדידה בסרגל אובייקטיבי כשמדובר בהתאמה חד-ערכית. צריך להקיף את הדמות. מה שיוצא לך, זה מה שזה.
ככה למדתי ש- Q נועל נעליים טיילור-מייד. בחיל ורעדה התרתי את השרוכים של נעלי הטיילור- מייד של Q והנחתי אותן אחר כבוד הרחק מהברדק שאני משרה סביבי. רגע אחרי הבטתי בכפות הרגליים שלו. פתאום היה נדמה לי שכל דבר אחרי נעלי הטיילור- מייד יעשה איתן עוול. אפילו הלשון או השפתיים שלי. וממילא, פתאום זרקה בי הארה, לא התרחקתי מכל מקום שהייתי בו כדי לחפש את זה במקום אחר. מזל ש- Q קטע את הרצף המחשבתי הנודד הזה, דג אותי אליו, והדביק לי חיבוק. הוא טוען שרואים כשאני חושבת. אני מנסה להסביר לו שזה עניין שבלונדניות מפתחות כשהן קטנות כדי לשוות לעצמן ארשת של יכולת אינטלקטואלית מסויימת. העיירה הפרנקופונית שהגענו אליה לסופש חפוז, מנומנמת למדי. והעובדה שמתקיים כאן בדיוק פסטיבל קולנוע ערירי כלשהו, לא ניכרת. אחר כך Q מוציא אותי ואת הטיילור-מייד לטיול קטן. אנחנו מאוד מעושנים, מאוד זחוחים ומאוד לבדנו. מעבר לפינה יושבת אישה קשת יום בפתח המעדנייה הקטנה שלה וחתול שמנמן מונח על ברכיה. אנחנו מחליטים לבשר לה את האביב ומתיישבים לקרוק- מסייה כמו שרק אישה קשת יום בפתח מעדנייה פרנקופונית שכוחת-אל יודעת להכין. והיא מכינה אותו בדיוק למידותינו. אחרינו ייכנסו עוד שלושה או ארבעה זוגות. הם כבר יקבלו שטנץ. השמש שמהתלת בנו והטיילור-מייד, זקוקים למנוחה. אנחנו מזדרזים לחדר במלון לבדוק את תכולת התיק השחור (החדש) של Q. המון שטנצים יש בתיק השחור. כאלה שעוברים מבחן התאמה לפני שייתפרו כדי לשאת את טביעת כף ידו, וייעוצבו אישית לאחיזה ומנח הזרוע שלו, ולקימורים מכמירי הלב שלי. בערב אני יושבת על הברכיים שלו כשהוא דוחף אצבעות בעיצומו של קונצרט ג'ז צפוף-מתעניינים בעיירה הפרנקופונית העזובה. כשאני בוהה בטיילור-מייד של Q מתחת לבר, קשה לי להמשיך לשתות, לעשן, או לצחוק. אני מוצאת את עצמי קצת מקנאה בזוג נעליים טיילור-מייד, וחושבת לעצמי שאולי לא נוצרתי טיילור-מייד, אבל הסדנא הקפדנית של Q בהחלט מביאה אותי הכי קרוב שרק אפשר.
