Q אמר.
זה יגיע , בזמן הקרוב, ואת תדעי. אני מְצַפֶּה שההזדמנות שתקרה בדרכך לא תפוספס. אבל את חייבת להביט לירח. אחרי שזה יקרה, את כבר לא תביטי לירח כמו שהבטת לפני. לעולם. זה היה לפני שבוע. מאז אני מנסה להתייחד כל יום עם הירח, אבל הוא מתעתע בי יותר מאי פעם. העננים צפופים, נמוכים וכמעט נוגעים בקצות השיער הפרוע שלי. איכשהו יצא שנשלחתי להביט בירח בשבוע הכי מעונן שידע האיזור מזה חודשים. קצת באסה לי לפספס את מה שאני לא אמורה לפספס. מגיל צעיר אני שמה לעצמי תזכורות בנייד לכל עניין. כשהייתי צריכה לסיים חמש עשרה מטלות ביום בתור מתמחה, צרצור הטלפון הטיפש היה הידיד הטוב ביותר שלי. ושנאת כל מי שעבד לצידי. הייתי מדביקה לעצמי פוסט-איט כמו בונים קטנים של מסעדות ובכל צלצול של הנייד הייתי מסתכלת על הפתקיות הנערמות. אף פעם לא החמצתי דד-ליין. אני מכורה ל- countdown והאאוטלוק שלי מפוצץ ממטלות בצבעים שונים. Q, עבודה, עבודה עם קולגות, Q, עבודה עם בוס, עבודה על עצמי, כדור יום, כדור לילה, כדור בין ערביים, ילד 1, ילד 2, ילד 3, Q, שלושתם יחד, כלב, אוטו, בית, גינה, בנזוג (בהכרח בסדר הזה), Q, הורים, משפחה אחרת, Q, Q, Q, Q. ואז לפני שבוע הוספתי 'ירח'. כל יום קיבל סלוט של ירח. ואני מביטה. כי אין קדוש כמו קדושתו של איוונט באאוטלוק. אבל הוא לא שם.
איזה באסה. הוא פשוט לא שם.
אולי הוא התכוון תחת?
