זו חופשת אינברירה בברלין. אין ברירה כי אי אפשר לנסוע לסבא וסבתא בישראל אז מבקרים את הספיחים שהתפוררו מאחור ב-45׳ בברלין. סתם סתם. פשוט זה יעד נח וכזה שמאפשר שינוי אוירה. מצד שני, אני גרה בשוויץ. האווירה היחידה שאפשר לייחל לה במקום זו שבבית, נמצאת אולי במדבר גובי או בחופים הלבנבנים של מפרץ מקסיקו. וזה גדול עלי כרגע. אנחנו פוגשים זוג חברי ילדות של הצלע שלי. מהגרים. כמונו. שכונה קטנה קצת יפה, קצת לא, והרבה ירוקה בפאתי ברלין. מהמקומות האלה עם מגורי הקצינים של ערב המלחמה. שני ילדים, קצת חמודים קצת לא, בית קצת יפה קצת לא, והאוכל שמוגש קצת טעים ומוגזם וקצת לא. זה ערב שתכליתו למי יש גדול יותר. ואני שונאת את זה. גם הצלע. ואנחנו לא משתפים פעולה עם השיחה שהם מובילים. מבחינתי, לנפנף בהישגיי כמהגרת, מתיש ומייבש. אז אני יושבת שם ליד האישה הקצת יפה וקצת לא ומהנהנת בקצב מרשים כולל קריאות התפעלות מסוגננות בדיוק היכן שנדרש. עברי הדיפלומטי מסייע להכל להשמע ולהרגיש סופר אותנטי. 4 שעות וחצי של התשה מסיבית אחר כך מגיעים למלון. אני מסתכלת על המפלצות היפים, החכמים, המצחיקים, המטורללים, המגניבים, המוזרים והמאוד שוויצרים שלי בחדר הסמוך, והצלע שלידי ויודעת שניצחתי בנוקאאוט. אבל ההם לעולם לא ידעו. בלילה ישבנו כולנו בבר ברלינאי משוגע וצפינו איך באיירן וריאל מתישות אחת את השניה על הדשא. גם שם לא היתה הכרעה. אבל כל אחת מהקבוצות הלכה הביתה בידיעה שהן ניצחו בנוקאאוט.
עכשיו אפשר להתחיל בחופשה.